ההיסטוריה לא התחילה עם הקסאמים. אבל בשבילנו, הישראלים, ההיסטוריה תמיד מתחילה כשהפלשתינאים מכאיבים לנו, ואז הכאב מוצא לחלוטין מהקשרו. אנחנו חושבים שאם נגרום לפלשתינאים כאב גדול פי כמה - הם סוף סוף ילמדו את הלקח. יש מי שמכנים זאת "הישגים".

עם זאת, "הלקח" נשאר מופשט בשביל רוב הישראלים. התקשורת הישראלית רושמת לצרכניה דיאטה קפדנית דלת-מידע ודלת-אמת ועתירת גנרלים וחקייניהם. היא צנועה ואינה מנפנפת בהישגים: הילדים ההרוגים והגופות הנרקבות מתחת להריסות, הפצועים שמדממים למוות, כי חיילינו יורים על צוותי חילוץ, הילדות שרגליהן נכרתו בשל פציעות איומות מסוגי נשק שונים ומשונים, האבות הממררים בבכי, שכונות המגורים שנמחקות, הכוויות האיומות שגורם הזרחן הלבן; וגם הטרנספר הקטן - עשרות אלפי בני אדם גורשו ומגורשים בעצם הרגעים האלו מבתיהם ומצווים להתרכז בשטח בנוי הולך וקטן, שגם הוא נידון להפצצות ולהפגזות בלתי פוסקות.

מאז הוקמה הרשות הפלשתינית, העצימה מכונת הדברור הישראלית את גודל הסכנה הצבאית שנשקפת לנו מהפלשתינאים. וכשהם עוברים מאבן לרובה ומבקבוק תבערה לפיגוע התאבדות, וממטען צד לקסאם ומקסאם לגראד, ומאש"ף לחמאס, אצלנו אומרים בתרועת ניצחון: "אמרנו לכם. הם אנטישמים". ומכיוון שכך, מותר לנו להשתולל.

מה שמאפשר את ההשתוללות הצבאית הישראלית - שהמלים המתאימות לתיאורה לא נמצאות במילון שבידי - היה התהליך ההדרגתי של בידוד עזה. הניתוק הפך את העזתים לאובייקטים מופשטים, חסרי שם וכתובת חוץ מהכתובת של חמושיהם, חסרי היסטוריה, חוץ מהתאריכים ששב"כניקים קובעים בשבילם. המצור על עזה לא התחיל כשהחמאס השתלט על מנגנוני הביטחון ברצועה, ולא כשגלעד שליט נשבה, ולא כשהחמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות. המצור התחיל ב-1991, לפני פיגועי ההתאבדות, ומאז הוא רק השתכלל עד לשיאו ב-2005.

מכונת הדברור הישראלית הציגה בשמחה את ההתנתקות כביטול הכיבוש, תוך התעלמות חצופה מכל העובדות. הניתוק והסגר הוצגו כצורך צבאי. אבל אנחנו כבר ילדים גדולים, ויודעים שצורך צבאי ושקרים עקביים משרתים מטרות מדיניות. המטרה של ישראל היתה לסכל את פתרון שתי המדינות, שהעולם ציפה שיתממש עם תום המלחמה הקרה ב-1990 - פתרון לא מושלם, אבל הפלשתינאים היו מוכנים לו אז.

עזה היא לא מעצמה צבאית שהתקיפה את שכנתה הקטנה ושוחרת השלום, ישראל. עזה היא שטח שישראל כבשה ב-1967 - יחד עם הגדה. תושביה הם חלק מהעם הפלשתיני שאיבד את מולדתו ואת אדמתו ב-1948.

ב-1993 היתה לישראל הזדמנות פז חד-פעמית להוכיח לעולם שמה שאמרו עליה אינו נכון. שהיא אינה מדינה קולוניאליסטית מטבעה. שגירוש עם מאדמתו, סילוק אנשים מבתיהם, שוד אדמות פלשתיניות למען יישוב יהודים הם לא בסיס קיומה ומהותה. בשנות ה-90 היתה לישראל הזדמנות להוכיח ש-1948 היא לא הפרדיגמה שלה. היא החמיצה את ההזדמנות הזאת, כשרק שיכללה את שיטות שוד האדמות והגירוש מבתים, וכשצופפה את הפלשתינאים במובלעות מנותקות. עכשיו, בימים שחורים אלה, ישראל מוכיחה ששנת 1948 עוד לא הסתיימה.