גדעון היקר, אתה זוכר בוודאי, שבשנים האחרונות נהגתי להתקשר אליך מפעם לפעם, כדי לשבח אותך על כתבותיך בעניין העוולות שנגרמות לפלשתינאים בשטחים המוחזקים, הן על ידי אנשי צבא והן על ידי מתנחלים. אמרתי לך כי קשה מאוד לקרוא אותן, שכן הן מעיקות על מצפוננו, אבל העבודה שאתה עושה והקול שאתה משמיע חשובים עד מאוד. דאגתי גם לשלומך הפיסי, מאחר שידעתי כי אתה מסכן את חייך בגיחות למקומות עוינים כל כך. לא שאלתי אותך למה אתה לא הולך גם לבתי חולים ישראליים ולא מביא את סיפורם הכואב של אזרחים ישראלים שנפגעו בפעולות הטרור. קיבלתי את עמדתך, שלצורך זה יש עיתונאים למכביר, וכי אתה קיבלת על עצמך את השליחות החשובה להביא לפני הציבור את כאבו של הצד השני. מתוך עמדה מכבדת זו אני מוצא לנכון להגיב על מאמריך האחרונים בעניין המלחמה שבה אנו נתונים היום, וזאת כדי שהקול הייחודי שאתה משמיע לא יאבד את תוקפו המוסרי.

צמאון הדם ותאוות הנקם

כאשר נרצחו טלי חטואל וארבע בנותיה, זכרן לברכה, בדרכן מגוש קטיף, שבו התגוררו, לאשקלון - האמנתי שאתה כואב, כמו כולנו, את המוות הנורא הזה, אם כי, כמו רבים מאתנו, גם אתה שאלת את עצמך למה צריכים הישראלים האלה לסכן את ילדיהם בישיבה פרובוקטיווית, חסרת סיכוי, מסוכנת ולא מוסרית בגוש קטיף. איזו זכות יש לשמונת אלפים יהודים להפקיע שטח נכבד מרצועת עזה צפופת האוכלוסין, כדי לבנות כפרים פורחים מול עיניהם של מאות אלפי הפליטים שחיים בתנאים כה קשים.

ואף כי אני מאמין שכאבת כמו כולנו את כאב הילדים ההרוגים - הגם שדחית על הסף את מי שמנופפים בהרג ילדיהם כבהצדקה מוסרית להמשך מעשי העוול - בכל זאת לא כינית את מנהיגי החמאס "פושעי מלחמה", כפי שקראת לאחרונה למנהיגי ישראל, ולא תבעת להקים בית דין בינלאומי שישפוט אותם.

כאשר שאלתי אותך לאחר ההתנתקות מעזה למה הם יורים עלינו טילים, ענית שהם רוצים שנפתח את המעברים. שאלתי אם אתה באמת חושב שהם מאמינים, שירי הטילים יוביל לפתיחת המעברים, ואם אתה אכן מאמין שמדינת ישראל צריכה לפתוח את המעברים אליה וממנה למי שמצהירים בגלוי כי הם רוצים בהשמדתה. לא קיבלתי ממך תשובה. ואולם, אף כי המעברים היו פתוחים פעמים רבות, וכשנסגרו זה היה בגלל ירי הטילים, לא ראיתי אותך, לצערי, מאמץ עמדה מוסרית, הקובעת כי אנשי עזה - אחרי שגירשו, בצדק, את הכובש הישראלי מאדמתם - צריכים להפסיק את האש.

לפעמים עולה בי הרהור כבד, שלא על הילדים המתים בעזה או בישראל אתה דואב, אלא רק על מצפונך האישי. כי הרי אם היית דואג באמת לילדים, שלנו ושלהם, היית מבין את הפעולה המלחמתית הנוכחית, שלא נועדה לעקור את החמאס מעזה, אלא לגרום לו להבין, בדרך היחידה, לצערי, שמשפיעה עליו בינתיים, כי עליו להפסיק חד-משמעית את האש ואת אגירת הטילים - בעיקר כדי שהילדים הפלשתינאים לא ימותו בעוד הרפתקה חסרת תוחלת. והרי עכשיו, לראשונה בהיסטוריה שלהם, זכו חלק מהפלשתינאים לפיסת אדמה ראשונה, ואני מקווה שלא אחרונה, שבה הם אמורים לנהל שלטון מלא ועצמאי. והרי אם הם יתחילו בבנייה, בפיתוח, בדאגה לאוכלוסייה, הם יוכיחו לעולם כולו, ובמיוחד לנו, שברגע שנגמר הכיבוש הם מוכנים לחיות בשלום עם סביבתם, חופשיים לנפשם, אבל גם אחראים למעשיהם.

יש משהו אבסורדי בהתקוממות שלך על היחס בין מספר ההרוגים הפלשתינאים והישראלים. ניתן להסיק מדבריך, שאם הם היו מצליחים להרוג מאה ילדים ישראלים (הרי הקסאמים פגעו גם בבתי ספר ובגני ילדים, שבמקרה היו ריקים) - או אז גם לנו היה מותר להרוג מאה ילדים פלשתינאים. כלומר, יותר מההרג עצמו מטרידה אותך ההשוואה המספרית בינינו לבינם. והרי אתה, גדעון, שבתוך עמך אתה יושב, אתה יודע היטב שאנחנו איננו מתכוונים להרוג ילדים פלשתינאים כנקמה על הרג הילדים שלנו, אלא רק מנסים לגרום למנהיגיהם להפסיק את התוקפנות האווילית והמרושעת הזאת, וכי רק בגלל הערבוב הטראגי והמכוון בין לוחמי החמאס והאוכלוסייה האזרחית נהרגים לצערנו גם ילדים. הרי אנשי החמאס יורים מאז ההתנתקות אך ורק על אזרחים. אפילו במלחמה הזאת, לתדהמתי, אני רואה שאת הטילים והפצמ"רים הם אינם מכוונים אל עבר ריכוזי הצבא ליד הגבול אלא שוב ושוב אל היישובים האזרחיים.

לסיכום אני מבקש, שתמשיך לשמור על מצפונך ועל קולך המוסרי המיוחד. אנו נזדקק להם גם בעתיד. בינתיים מוטב לכולנו, לנו, לפלשתינאים ולשאר העולם, לפעול לפי הכלל הקנטיאני הפשוט: "עשה מעשיך רק על פי הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן, כי יהיה לחוק כללי לכל בני האדם".

בידידות תמיד, א.ב. יהושע