השמאל הישראלי מת בשנת 2000. מאז התגוללה גווייתו בראש חוצות, עד ששלשום הוצאה סוף סוף תעודת הפטירה שלו, כדת וכדין. התליין משנת 2000 היה גם לקברן של 2009: אהוד ברק. האיש שהצליח להפיץ בהצלחה מרשימה את שקר האין-פרטנר קצר בבחירות את פרי מעללו. שלשום התקיימה ההלוויה.

השמאל הישראלי מת. בתשע השנים האחרונות הוא נשא את שם מחנה השלום לשווא. העבודה, מרצ ולפעמים אפילו קדימה התיימרו לדבר בשמו, אבל זה היה חזיון תעתועים. העבודה וקדימה עשו שתי מלחמות בשנתיים והמשיכו לבנות התנחלויות, מרצ תמכה בשתי המלחמות. השלום נותר מיותם. הבוחר הישראלי, שהוטעה לחשוב שאין עם מי לדבר וכי המענה לכך הוא רק כוחני - מלחמות, חיסולים והתנחלויות - אמר את דברו הנחרץ בבחירות: מכירת חיסול של העבודה ומרצ. רק כוח האנרציה עוד העניק להן את הקולות המעטים שבהם זכו.

לא היתה שום סיבה שזה יהיה אחרת. אחרי שנים ארוכות שבהן לא נשמעה כמעט מחאה מצד השמאל, וכיכר העיר, זו שסערה אחרי סברה ושאתילה, נותרה שוממה, בא גם הביטוי האלקטורלי לכך. לבנון, עזה, הילדים ההרוגים, פצצות מצרר, זרחן לבן וכל מעללי הכיבוש, שום דבר לא הוציא את השמאל האדיש ומוג הלב לרחובות. התוצאות רשומות בוועדת הבחירות המרכזית. לרעיונות השמאל היתה אמנם אחיזה במרכז ולפעמים אף בימין, מאריאל שרון ועד אהוד אולמרט כולם דיברו בלשון שנחשבה פעם רדיקלית, אבל הקול היה קול השמאל, והידיים ידי הימין.

בשולי נשף המסיכות הזה התקיים לו שמאל אחר, שמאל השוליים. נחוש ואמיץ, אבל בה בעת לא לגיטימי וזעיר. קו פרשת המים בינו לבין השמאל כביכול היתה הציונות. חד"ש, גוש שלום ודומיהם - מחוץ למחנה. למה? כי הם "לא ציוניים".

ומהי ציונות בימינו? מושג ארכאי ולא מעודכן, שנולד במציאות אחרת, מעורפל ומתעתע, קבע את ההבדל בין המותר לאסור. האם ציונות פירושה התנחלות? כיבוש? הכשרת כל מעשה אלימות ועוולה? השמאל גימגם. הוא הותיר את הדגל בידי הימין שהשתלט עליו ונשאו בגאון. כל אמירה נגד הציונות, ולו גם ציונות הכיבוש, נחשבה לטאבו שהשמאל לא העז לשבור. הימין תפס מונופול על הציונות, מותיר את השמאל בהצטדקויותיו.

מדינה יהודית ודמוקרטית? השמאל הציוני אמר אוטומטית כן, מעלים את הסתירה המובנית בין שני הערכים ולא מעז לקבוע להם סדר קדימויות. לגיטימציה לכל מלחמה? השמאל הציוני שוב גימגם - כן להתחלה ולא להמשך, משהו כזה. פתרון בעיית הפליטים וזכות השיבה? הכרה בעוול של 1948? הס מלהזכיר. השמאל הזה הגיע עכשיו, בצדק, לסוף דרכו.

מי שרוצה בשמאל משמעותי צריך לאוורר תחילה את הציונות מהבוידעם. עד שמתוך הזרם המרכזי לא תקום תנועה שבאומץ תגדיר מחדש את הציונות, לא יהיה כאן שמאל רחב. אי אפשר להיות גם שמאל וגם ציוני רק על פי הגדרות הימין. מי קבע, שההתנחלויות הן ציוניות ולגיטימיות והמאבק נגדן לא? את הטאבו הזה יש לשבור: מותר להיות לא ציוני, על פי הפירוש הרווח כיום. מותר להאמין בזכות היהודים למדינה, ובו בזמן לצאת נגד הציונות הכובשת; מותר להאמין שאת פרשת 48' יש להעלות על סדר היום, להתנצל על העוול ולפעול לשיקום הקורבנות; מותר להתנגד למלחמה מיותרת מיומה הראשון; מותר לחשוב שלערביי ישראל מגיעות אותן זכויות, תרבותיות, חברתיות ולאומיות, כמו ליהודים; מותר להעלות שאלות מעיקות על דמותו של צה"ל כצבא כיבוש, ומותר אפילו לרצות לדבר עם חמאס.

אם תרצו זו ציונות, ואם תרצו זו אנטי-ציונות. בכל מקרה, זה לגיטימי וחיוני למי שאינם רוצים לראות את ישראל נופלת קורבן לשיגיונות הימין לעוד שנים ארוכות. מי שרוצה שמאל ישראלי צריך לומר די לציונות, זאת שהימין השתלט עליה.