מעברי הגבול בין ישראל לרצועת עזה נהפכו בשנים האחרונות, מאז השתלטות החמאס, לכלי מרכזי במאבק נגד הארגון. גורמי הביטחון טוענים, שבידיהם הוכחות מוצקות לכך שהחמאס משתמש בחומרי גלם ובמוצרים "תמימים" לייצור חומרי לחימה וחבלה. בצד הטיעונים הביטחוניים, ישראל מקשה על מעבר סחורות לרצועה כאמצעי ענישה וכלחץ על החמאס כל אימת שהוא מפר את השקט. באחרונה צירפה ישראל לרשימת הסחורות מוצרי מזון כמו פסטה וחומרי בניין כמו זכוכית, הנחוצים לשיקום המבנים הרבים שנהרסו במבצע "עופרת יצוקה".

הניסיון מהמלחמה בטרור בלבנון ובשטחים היה צריך ללמד את מקבלי ההחלטות, שענישה קולקטיווית של אוכלוסייה אזרחית איננה רק לא מוסרית, היא גם מזיקה. התושבים אינם מפנים את זעמם כלפי החמאס, אלא כלפי מי שמונעים מזון מילדיהם ואף כלפי בני שיחם הפלסטינים ברמאללה. הקהילה הבינלאומית (ובכללה מדינות ערב המתונות), שבימים אלה מגייסת תרומות לשיקום הרצועה, נאלצת לגנות את ישראל על אטימותה כלפי הצרכים ההומניטריים של מיליון וחצי תושבים למודי סבל.

אתמול פורסם ב"הארץ", ששרת החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון, תבעה מישראל במפגיע להסיר את ההגבלות על העברת סיוע הומניטרי לרצועה, והיא מתכוונת לעסוק בסוגיה זו גם בביקורה הקרב בישראל.

המאבק הלגיטימי של ישראל בחמאס אינו יוצא נשכר מכך שיו"ר ועדת החוץ בסנאט האמריקאי, ג'ון קרי, מגלה בביקורו בעזה כי משאיות עמוסות בחבילות פסטה אינן מורשות להיכנס לרצועה כי ישראל מתירה להכניס רק אורז. התוצאה היא, שהחמאס רושם לעצמו נקודות זכות במאבק על דעת הקהל העולמית. סגירת המעברים לא פתחה עד היום את הדרך להחזרת גלעד שליט, ואין שמץ של ראיה לכך שהידוק הסגר יקדם את שחרורו של החייל החטוף משבי החמאס.

מיותר להמתין להחרפת המשבר ההומניטרי בעזה ולעוד לחצים מבחוץ. על ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון אהוד ברק להורות לאלתר על פתיחת המעברים לכניסה מסודרת ורצופה של מוצרים חיוניים לרצועת עזה.