בבחירות לכנסת ה-18 הכריעו אזרחי ישראל גם את עתידה של ההנהגה הפלסטינית. הסיכוי שמחמוד עבאס ומשנתו המדינית יצליחו לשרוד ולהחזיק מעמד מול ממשלת בנימין נתניהו, בדומה ליאסר ערפאת ב-1996, קטן ביותר. העדרו של תהליך מדיני וההתחזקות הצפויה של החמאס בשל כך, יגרמו לכך שהפתח ינטוש את הזירה המדינית ויצטרף, או יפנה את מקומו, לחמאס.

ערפאת נאלץ לצפות בנתניהו, שראה ב"מדינת אש"ף" סכנה קיומית, מרכיב ממשלת ימין. אירועי "מנהרת הכותל", הלחץ האמריקאי, המלחמה הזמנית בטרור ותמיכת רוב הציבור בתהליך המדיני, הניבו רק מעט "פירות מדיניים" - "פרוטוקול חברון" ו"מזכר וואי" - אך מנעו את ביטול התהליך. אש"ף לא איבד את בכורתו לחמאס אפילו כשנתניהו ביטל את המו"מ על הסדר הקבע, קיצץ בנסיגות שנקבעו בהסכם הביניים, והביא להכפלת מספר הישראלים בשטחים.

עבאס הצליח לשרוד במהלך כהונתה של ממשלת אהוד אולמרט בזכות תמיכתן של מדינות ערב המתונות ומרבית הקהילה הבינלאומית, הסיוע האמריקאי ונוכחות צה"ל בגדה. ממשלת נתניהו השנייה פירושה החמרת התנאים שבהם הוא שרוי: סירוב ישראלי לדון ביוזמה הערבית, העדרו של מסמך מחייב בעקבות תהליך אנאפוליס, שליטת החמאס בעזה, שהולכת וזוכה ללגיטימציה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", התחזקות "המחנה האיראני", כלכלה חנוקה וגידול נוסף במספר המתנחלים.

אם נתניהו יצליח להתגבר על הלחץ האמריקאי ועל חרמות מצד אירופה ומדינות ערב, הוא יידרש רק לבצע בשטח את "מורשת" אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק. אם אביגדור ליברמן יצליח להגביל את בג"ץ בנושאי ביטחון, נתניהו יוכל להשלים את גדר ההפרדה בתוואי שיבתר את הגדה. הוא יוכל להיענות לתביעת האיחוד הלאומי "להלבין" את המאחזים, ברוח ההסכמים של אהוד ברק עם המתנחלים. הוא ישחרר מכרזים לבנייה בהתנחלויות שבתוך הגדר, ו"השלישייה" שקידשה את תוואי הגדר כגבול העתידי לא תוכל לפצות הגה מהאופוזיציה. התסיסה שתגבר בגדה תשמש לנתניהו עילה להשאיר את מאות המחסומים שחנקו את הכלכלה הפלסטינית, וברק יוכל רק למלא פיו מים.

התגובה לבחירות בישראל היתה האצת ההידברות בין החמאס לפתח בגיבוי מצרי, במטרה ליצור כתובת פלסטינית, שתתמודד עם הנטישה הצפויה של ישראל את תהליך אנאפוליס, ועם דרישת ליברמן למיטוט החמאס, כלומר להפרת הסכם הרגיעה החדש, אם יושג. אם תהליך הפיוס הפלסטיני יצליח, החמאס יוותר על הצהרתו בעניין הקמת אש"ף חדש ויצטרף לזה הקיים - מהלך שיחזק את הקריאות להכניס מחדש למצע אש"ף את "ההתנגדות" ולהתנות את מחויבותו להסכמים בכיבודם על ידי ישראל.

העדרו של תהליך מדיני משמעותי יגרום לפתח, 16 שנה אחרי הסכם אוסלו, להודות שהחלטתו האסטרטגית לבחור בדרך המדינית ולנטוש את "המאבק המזוין" נכשלה. משם קצרה הדרך להשתלטות האג'נדה החמאסית על אש"ף, המוכר כנציגו הלגיטימי והבלעדי של העם הפלסטיני. כך, למרבה האירוניה, נחזה בנתניהו ובליברמן מנהלים מו"מ עם אש"ף בעל עמדות חמאסיות, בשל הלחץ הבינלאומי שיופעל על ישראל לקדם את הפתרון של שתי מדינות לשני העמים. אפשר להניח, כי אף לא אחד מהם לא ירצה לדון בחלופה של מדינה אחת בין הים לירדן, משום שבמדינה כזאת, שרוב אזרחיה יהיו פלסטינים, "חוק האזרחות" של ליברמן יפעל נגדנו כבומרנג.

הכותב הוא חבר הנהלת המועצה לשלום ולביטחון ומיוזמי הסכם ז'נווה