מי אמר שאין לנו חברה אזרחית מעורבת? מי העז לטעון שאין כאן מחאה ציבורית ראויה לשמה? ראו איך עם שלם קורא, מה זה קורא, זועק: שחררו את גלעד שליט. מגני הילדים עד לאוניברסיטאות, ים של דגלונים על המכוניות וכרזות על המרפסות; רשת עושה קמפיין, עודד בן עמי סופר את הימים, גם גדי סוקניק התקין שעון מיוחד בתוכניתו החדשה, כמה מרגש, והצופים נקראים לשלוח אס-אם-אס. אפילו במכונות התשלום לחנייה בנתב"ג מופיע דיוקן החייל השבוי, שלמו 16 שקל וקבלו חנייה ומחאה בכרטיס אחד.

אוהלי הזדהות וצעדות תמיכה, מכוניות צופרות ואזרחים קוראים במקהלה: "רוצים אותו בבית, רוצים אותו עכשיו". וכי מי לא רוצה את שליט בבית? וכי מה מאחד אותנו יותר מהכמיהה הזאת? רעיית ראש הממשלה ושר התשתיות, שר התעשייה ונשיא המדינה, כמו היו גם הם רק צופים מהצד ולא נושאים באחריות, כולם יחדיו מול מדורת השבט, והמדורה הזאת מתעתעת, אש לא יוקדת בעליל.

זאת מחאת המפונקים, מעורבות דה-לוקס. כמו מטסי האולטרה-לייט והקיטש לכבודו של קודמו בתפקיד, רון ארד, גם הוא "לחופש נולד", כמו המלחמה בתאונות הדרכים, כמו חג האילנות בט"ו בשבט, הכל מחאה בתחפושת פורים. רק כרזה אחת היתה צריכה להינשא בידי כל המוחים והמזדהים החסודים והצדקנים והכרזה הזאת נפקדת: "שחררו אלף מחבלים". לא מול בית ראש הממשלה, אלא מול כלא הדרים. כמה מרבבות המוחים והמזדהים מוכנים לזה? בדיוק כמו בעניינים גורליים אחרים, השלום למשל, כולנו בעד. אבל באיזה מחיר? זאת כבר שאלה אחרת, הבה לא ניכנס לזה. די אם נגיד שרובנו בעד פתרון של שתי מדינות. מתי? למה לא עכשיו? מה עם ההתנחלויות? הניחו לזוטות, שלא יקלקלו חלילה את השורה.

הישראלים רוצים, כהרגלם, לטוס ביזנס ולשלם בנקודות. שלום תמורת שלום, שליט תמורת שליט. גם לאכול את העוגה, ולשחרר את שליט, וגם להותיר אותה שלמה, ולא לשחרר את האסירים, שבלי שחרורם לא יקרה דבר. התקשורת מלעיטה: "דם על הידיים"; הפוליטיקאים מטיפים: "שבו בשקט, שמא יעלה המחיר". והמחיר לא עולה ולא יורד, הוא גם לא יירד, אבל כמה מחסידי שליט בכלל עוסקים בו?

העניין היחיד שהיה ראוי למחאה אמיתית הוא אי שחרור האסירים, אתמול, עכשיו ומיד, אבל זה כבר שנוי במחלוקת, לכן הבה ונרחיק ידינו מהאש, שמא נינזק. לא קשת ולא רשת, לא סוקניק ולא בן עמי, לא קופות החניון ולא חנויות הקניון, אף לא אחד מהם לא יצא בקמפיין: שחררו את האסירים. אם גורלו של שליט באמת היה נוגע להם, לא רק כגימיק שיווקי וכספין תעמולתי, זו היתה צריכה להיות המערכה היחידה שלהם. אבל אז חלילה היה מתעורר ויכוח ציבורי וויכוחים ציבוריים לא מתאימים למחאת המהוגנים ולתקינות הפוליטית הקדושה שלהם. הקשיבו למצקצקים בלשונותיהם ולגונחים על מר גורלו של החייל: לא תשמעו אותם אומרים מלה חדה וצלולה על המחיר שיש לשלם בעבור שחרורו.

צריך לחזור ולומר עכשיו באורח נחרץ: רוצים את שליט בבית? השמיעו קול זעקה, לא למען שחרורו, אלא למען שחרור האסירים הפלסטינים. מחו על הזמן האבוד - שבוזבז לריק עם כל מסעות התעמולה, ההשתקה וההפחדה על ה"מחיר" - שמא שליט עוד יהפוך חלילה לארד. אל תאמינו לכל המעשיות, כאילו המלחמה סייעה לשחרורו והקמפיינים מזיקים לו; ש"יש התקדמות במגעים", כל הזמן יש התקדמות במגעים. תבעו אחריות מהמנהיגים מוגי הלב שקימצו ידיהם, כמו שעשו זאת קודם לכן עם ארד. רק אז נוכל להגיד שאנו מגלים מעורבות ציבורית אמיתית ואכפתיות של ממש. רק אם הזעקה הזאת תעלה, תחת זו החלולה הנשמעת עכשיו, רק אז נדע שישראל באמת רוצה בשובו הביתה של החייל מספר אחת שלה.