מבצע "עופרת יצוקה" הסתיים לפני חודשיים בהתרברבות של מנהיגי ישראל: על החמאס הונחתה מכה מוחצת, שתרתיע אותו מירי רקטות, ואם ימשיך במאמציו להבריח לעזה נשק תלול מסלול, תתגייס הקהילה הבינלאומית כולה, מוואשינגטון ועד קהיר, ליירט את אמצעי הלחימה בדרכם. המחיר ששילמה האוכלוסייה האזרחית בעזה, מאות הרוגים (בנוסף למאות חמושים שהשתייכו לחמאס ולארגונים הלוחמים בישראל), הוצג כתוצאה מצערת אך הכרחית של מדיניות הפעלת האש, כדי להגן על חיילי צה"ל.

כעת, עם האכזבה הגוברת מהתמסמסות הישגיו המוצהרים של המבצע, בא גל שני של עדויות וגילויים מתוך הבית פנימה, מפי חיילים שהיו שם, חזו באירועים ולפעמים אף מספרים על עצמם. עמוס הראל מביא היום ומחר ב"הארץ" דיווח מזעזע על שיחה שערכו בחודש שעבר בוגרי המכינה הקדם צבאית באורנים, שהשתתפו בלחימה בעזה כלוחמים וכקצינים זוטרים. זו גרסה עכשווית ל"שיח לוחמים", שפורסם בעקבות מלחמת ששת הימים והבליט את חיבוטי הנפש של הדור שהסתער למלחמת מגן מוצדקת, אך מצא את עצמו נגרר בקרב ואחריו גם למעשים הנוגדים את ערכי המוסר שבהם השתבח. דור הנכדים של משתתפי אותו שיח מלמדים בעדויותיהם, הבוטות בכנותן, שהמצב מעורר דאגה אף יותר מאשר ב-1967.

החיילים מעידים על הרג אזרחים על לא עוול בכפם, על הרס סתמי, גירוש משפחות מבתים שנתפסו כמאחז ארעי, אטימות ביחס לחיי אדם ועל נטייה להתבהמות. ההתנהגות השערורייתית לא נבעה ממדיניות הפיקוד הבכיר, אך פרחה על רקע נתק בין הדרגים שממפקדי הגדודים ומעלה לבין המתרחש בפלוגות, במחלקות ובבתים שבהם נאחזו החיילים בהמתנה להמשך הלחימה, לאחר שחוליות החמאס נסוגו ונעלמו בשטח העירוני הצפוף. כשלא היה לחיילים במי להילחם, נלחמו במי שהיה.

אין די בתחקירים הפנימיים של צה"ל, המתנהלים בעצלתיים. זהו אותו צבא הספוג יותר ויותר קנאות דתית, מבית מדרשה של הרבנות הצבאית. ראוי לחקור את התופעה בכלים חיצוניים ולשרש אותה, פן יפורר הרקב את צה"ל ואת החברה הישראלית.