זו פעם שנייה בתוך עשור שאנו מתבשרים, כי היינו "במרחק נגיעה" (לפי עו"ד גלעד שר) ו"כחוט השערה" (לדברי ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט) מהסכם עם הפלסטינים. עם התמוססות הסכמי אוסלו, לאחר ועידת קמפ-דייוויד 2000, מיהר אהוד ברק להכריז "אין פרטנר" על יאסר ערפאת, ובסיומו של תהליך אנאפוליס בסוף 2008 הפנה אולמרט אצבע מאשימה אל אבו מאזן. האומנם המנהיגים הישראלים הלכו כברת דרך כה ארוכה לקראת הפלסטינים, והם אלה שקיבלו "רגליים קרות" ברגע האמת? או שמא ברק ואולמרט הם שביקשו למתוח את הפלסטינים מעבר ל"שפגט", שכבר הפגינו במעבר מחלום "פלסטין אחת" ו"זכות השיבה" לרעיון של שתי מדינות לשני העמים?

אף שהעמדות הפלסטיניות הבסיסיות נתמכות בהחלטות ובמשפט הבינלאומיים, הם הפגינו נכונות להתגמש בתחומים רבים כדי גשר בין אלו לבין יכולתה של ממשלה בישראל להעביר הסכם לנוכח המציאות ההתיישבותית בגדה ובמזרח ירושלים. ערפאת יכול היה להסביר לציבור הפלסטיני את הוויתור על "המולדת פלסטין", בתמורה למדינה על 22% ממנה, בכך שעמי ערב אינם מתגייסים ל"תקן את העוול ההיסטורי" המעצב את הנרטיב הפלסטיני, ובעמדה הבינלאומית שהכירה בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. עם זאת, הפלסטינים תמיד ראו בהסכם "עסקת חבילה". קרי, אם נותנים בסוגיה אחת חייבים לקבל באחרת.

אולמרט, בדומה לברק, ניסה לשבור את הנוסחה שבהסכמי השלום בין ישראל למצרים וירדן - "כל השטחים תמורת שלום" - ולהגיע לחילופי שטחים שלא ביחס של 1:1. הוא הציע למחמוד עבאס 4.5%, בתמורה ל-6% שישראל תספח מהגדה, וטען שהפער יכוסה על ידי המסדרון מהגדה לרצועת עזה, שלמרות משקלו הטריטוריאלי הזעום והעובדה שהוא נשאר בריבונות ישראל, תרומתו למדינה הפלסטינית מהותית. עבאס לעומתו הסכים על חילופי שטחים של קצת יותר מ-2%, והתעקש על יחס של 1:1, המשמר את גודלה של ישראל בגבולות 67'. במסדרון הוא ראה גמישות ישראלית מתחייבת מזו שהוא הפגין. בהיבט הקונקרטי הוויכוח נסוב על "גוש אריאל" הנמתח לאורך 21 ק"מ ממזרח לקו הירוק. ויתור ישראלי כאן יצמצם את הפער למינימום בר גישור.

באשר למזרח ירושלים, אולמרט ועבאס הסכימו על חלוקתה על פי הפרמטרים שהתווה ביל קלינטון ב-2000: 200 אלף יהודים ב-14 שכונות שנבנו מעבר לקו הירוק יישארו בריבונות ישראל, ו-260 אלף פלסטינים ב-28 כפרים ושכונות יעברו לריבונות פלסטין. בעוד עבאס נשאר צמוד לקלינטון, למו"מ בטאבה וליוזמת ז'נווה בנוגע לחלוקה דומה של העיר העתיקה, אולמרט ביקש לדחות את הדיון ב"אגן ההיסטורי", הכולל את העיר העתיקה, הר ציון, עיר דוד, נחל הקידרון והר הזיתים בחמש שנים. בתקופה זו ישראל תשמור על ריבונותה באגן, וועדה בינלאומית בהשתתפות מדינות ערביות כמו סעודיה תנהל אותו ותגבש הצעה בנוגע לעתידו שתביא לפני הצדדים.

בסוגיית הפליטים, נרטיב "זכות השיבה" הטעון כל כך נדחק לטובת פתרונות מעשיים, שעיקרם קליטה מוגבלת של פליטים ופיצויים. אולמרט ראה בקליטה של 30 אלף פליטים לאורך עשר שנים פתרון המגשר על העמדות של הצדדים, בעוד עבאס ביקש להעלות את המספר ל-100 אלף באותו פרק זמן.

סוגיית הביטחון נענתה בעיקר באמצעות פירוז המדינה הפלסטינית מצבא ומנשק כבד, נוכחות של כוחות בינלאומיים, הסדרים מיוחדים באשר למרחב האווירי ועוד.

בעוד שערפאת דחה את ההצעות הישראליות-אמריקאיות בטענה, כי גם אם יסכים להן לא יוכל להעבירן בציבור הפלסטיני, הרי שעבאס נמנע מלהמשיך ולנסות לצמצם את הפערים מרגע שאולמרט נהפך "לסוס מת" בשל כתבי האישום נגדו. עבאס התייעץ עם רבים, אך איש מהם לא היה מוכן אפילו להעריך שאולמרט יזכה לתמיכת לבני וברק אם יתגבש הסכם. הוא חשש לנטוש את חיק הלגיטימציה הבינלאומית בדמות החלטות 338, 242 ואחרות לטובת הסכם מדף שבו ויתר למעשה על מימוש זכות השיבה והשאיר את אריאל לצד הישראלי, בעוד שזה האחרון כלל לא יכול לממש את ההסכם.

אנאפוליס כמו אוסלו הבהירה פעם נוספת מהו מרחב ההסכמה האפשרי בין המתונים בשני הצדדים, והדגישה שוב כי מה שנדרשת היא החלטה לממשו.

הכותב היה מאדריכלי יוזמת ז'נווה