טוב שחוסני מובארק לא שעה לעצה של אביגדור ליברמן, ובמקום ללכת לעזאזל שלח שוטרים לעצור טרוריסטים שתיכננו לשלוח לשם לא מעט ישראלים. מעניין מה יש לשר האוצר, יובל שטייניץ, חובב מצרים ידוע, לומר על המבצע נגד החיזבאללה.

מן הסתם יאמרו השניים, כי המצרים לא עושים לנו טובה וכי מובארק נאבק נגד קנאי האיסלאם החותרים תחת משטרו. בימין ימצאו כאן חיזוק לטענה, שאפשר לקבל שלום בלי לתת שטחים, ואפילו להתנחל ולקבל ביטחון. זו ההזדמנות להזכיר את הנוסחה "ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו". זכות יוצרים: בנימין נתניהו.

בתחילת הקדנציה הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה הוא הודיע, שאצלו הפלסטינים לא יזכו לארוחות חינם. הוא הבטיח, שבניגוד לקודמיו יחסיו עם ההנהגה שלהם יתבססו על הדדיות. אכן, גישה לגיטימית. מה יקרה, אם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, יודיע שאם לא יקבל התחייבות מפורשת לחדול מגזל אדמות פלסטיניות, יפסיק לתת לישראל התרעות על פיגועים? היש הדדיות רבה יותר? מדוע עליו להיות שומר בחינם של ביטחון היהודים? ומדוע שבפגישה הקרובה עם נתניהו לא יאמר לו מובארק, שאם ברצונו בהמשך שיתוף הפעולה הביטחוני עליו לתת לפלסטינים להכניס לעזה מזון וחומרי גלם? הכל על פי הכלל הישראלי: ייתנו - יקבלו, וגו'.

הנוסחה הזאת מצלצלת יפה בכל השפות. עקרון ההדדיות ראוי לאימוץ ביחסים של ישראל והקהילה הבינלאומית. מה ישיב נתניהו לנשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, אם יציע להקפיא את ההבטחה לשדרג את מעמד ישראל באיחוד האירופי עד שהיא תקיים את התחייבותה לפנות את המאחזים הלא חוקיים? הדדיות למופת, לא? ומה נעשה אם ממשלת גרמניה תרמוז, כי תשמח לרסן את החברות הסוחרות עם איראן, אך רצוי שקודם לכן תרסן ממשלת ישראל את עמותות המתנחלים המנשלות פלסטינים מבתיהם במזרח ירושלים? תזכורת: ישראל קיבלה יחסים דיפלומטיים עם סין רק אחרי שהסכימה לתהליך מדריד.

המושג "הדדיות" אינו זר ליחסי ישראל-ארצות הברית. ייתכן אפילו שראש הממשלה למד מהאמריקאים את הנוסחה הזאת שלו. נתניהו היה סגן שר החוץ בממשלת יצחק שמיר כשהנשיא ג'ורג' בוש האב הודיע ב-1992, שאם ישראל רוצה לקבל סיוע כלכלי (ערבויות לקליטת עלייה), עליה לתמוך בתהליך מדריד. בוש הבהיר, שהתנחלויות אינן עולות בקנה אחד עם מדיניות הממשל.

שמיר האמין, שבעזרת השדולה היהודית והקונגרס יהיה בכוחו לקבל בלי לתת. הסוף היה, שנתניהו וחבריו לצמרת הליכוד נתנו את השלטון ליצחק רבין. כעבור שבע שנים לימדו האמריקאים את נתניהו פרק בהדדיות. היחס הקריר של ביל קלינטון כלפיו בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה תרם לצינון התלהבות הציבור בישראל משלטון הימין וסלל את דרכו של אהוד ברק לשלטון.

נחום ברנע דיווח בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" לאחר ביקור בלשכת ראש הממשלה, שנתניהו ניהל עם ברק אובמה שיחת טלפון "טובה, חברית, עם פוטנציאל לכימיה". והוסיף: "המשפט החשוב ביותר שנאמר בה היה שאלה שהציג אובמה: מה המגבלות הפוליטיות שלך". ברנע למד מהשאלה, שאובמה לא ילחץ על נתניהו "מעבר לגבולות הגמישות של הקואליציה שלו".

יש לקוות, שהבחנה זו מבטאת רק את משאת נפשו של ראש הממשלה (או של הכתב). המגבלות הפוליטיות של נתניהו אינן צריכות לעניין את מנהיג העולם החופשי יותר מהמגבלות הפוליטיות של עבאס, מובארק והמלך עבדאללה. הציבור נתן אמון בממשלה המתנגדת למדיניות של הממשל האמריקאי. אל יצפה לטפיחה "חברית" על השכם, עם "פוטנציאל לכימיה".

הדדיות היא עיקרון הוגן. בתנאי שאין משתמשים בו רק כלפי חלשים, ובתנאי שלא מסתתרים מאחורי תירוצים של "מגבלות פוליטיות" כאשר חזקים מאמצים את העיקרון כלפיך.