הנשיא ברק אובמה רכן על הדיווחים שנערמו על שולחנו בבית הלבן בדאגה הולכת וגוברת. אוי, אוי, אוי, אמר לעצמו, כשקרא את האולטימטומים של אביגדור ליברמן, האיש שמחזיק את ממשלת נתניהו באשכיה. כשקרא שמספר שתיים בממשלה אומר שהוא "נהנה מכל רגע בחקירותיו במשטרה", תהה בשם מי מדבר ה"טאף גאי" הזה, כשהוא מכריז שאינו מכיר באנאפוליס ובעיקרון של שתי מדינות לשני עמים?

תגובתו של אובמה לא איחרה לבוא, כשבמליאת הפרלמנט הטורקי החטיף לנו סטירה באוזני העולם האיסלאמי, כאשר אמר שארה"ב תומכת באופן חד-משמעי בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים. "זו הדרך שהותוותה באנאפוליס וזו הדרך שאלך בה". העובדה שהנשיא בחר לבקר בטורקיה לפני המפגש עם ביבי אינה חסרת משמעות. לא כל שכן העובדה, שגם המפגש עם מלך ירדן מקדים את הפגישה עם ביבי, ונשיא אמריקה נראה משתחווה בזווית מביכה בפגישתו עם המלך הסעודי. החיים עם אובמה לא יהיו פיקניק.

בין הממשל לישראל יש זה שנים צינור הידברות מעבר למה שמשתקף בתקשורת. אין ספק שממשל אובמה הבהיר לנו, שהמוטו של שתי מדינות לשני עמים לא יכול שלא להתקבל כמפתח לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אלה עובדות החיים. או שאתה ממשיך במתווה האמריקאי או שאתה יוצא נגדו, ואז ניאלץ להסתדר בתוך עולם איסלאמי קיצוני, כשאמריקה והאיחוד האירופי נגדנו. לפי פתגם ידוע: "אם אתה לא מסב ליד השולחן, תמצא את עצמך בתפריט".

ראשי ממשלות ישראל גרסו כמובן מאליו, שהיחסים עם ארה"ב הם סימטריים. ולא כן הוא. ביבי עצמו מעריך שזו אמריקה אחרת, נשיא עם סדר יום אחר, והוא יודע שיצטרך לנהוג אחרת. יש בנוסחה "דבר בלחש", פרי יצירתו של הקומיקאי טל פרידמן, מן התבונה המדינית באלה הימים. בכל פעם שישראל הרימה ראש נגד המדיניות של הממשל היא חטפה על הראש. פעם קיבלנו "הערכה מחדש" (הקפאת משלוחי הנשק) על ידי הנשיא פורד, ופעם את עיכוב הערבויות על ידי בוש, כשיצחק שמיר לא רצה להשתתף בוועידת מדריד. וזה מפליא שביבי לא קרא את ליברמן לסדר. עד כדי כך הוא ירא ממנו?

הפוליטיקאים שלנו מתמקדים בגירעונה של איראן, ואי אפשר לומר שלא בצדק לנוכח העובדה שמחמוד אחמדינג'אד הציב אותנו כמטרה הראשית להשמדה. אך הפטפטת המקומית עוברת כל גבול. כל עסקן מאיים מעל כל במה שיש בה מיקרופון, שאנו ערוכים לחסל את מערך מתקני הגרעין של איראן. הנה הגיעו לפי דיווחים זרים מטוסינו עד סודאן ולצד זה מודלף רמז, שזה אותו מרחק כמו לאיראן. הנה הפצצנו את הכור בסוריה, בתקווה שתבינו שאנו יודעים איפה נמצא כל מתקן ומתקן אצלכם.

אפשר לומר שפלצות אחזה בנו, כשאובמה הודיע על פתרון הנושא האיראני בדרך ההידברות ואיראן הסכימה. והנה שוב "אנשי ביבי", שלא פצו פיהם בנושא אנאפוליס, סיפקו ל"הארץ" כותרת ראשית ולפיה ישראל אינה מתנגדת לדיאלוג הרב-צדדי של המערב עם איראן. ראשית, מי שאל אותנו בכלל אם אנו מסכימים או לא? שנית, מה מסתתר מאחורי הכרזה נדיבה זו? רק לפני כמה ימים דיווח "מעריב", שביבי נפגש עם ראשי מערכת הביטחון והיה מרוצה מאוד מהתוכניות לתקוף את איראן. ומה עם הפתרון המדיני שלנו?

דיאלוג עם איראן כמוהו כמו"מ בבזאר פרסי. אין להם בעיה לומר א' ולעשות ב'. אין להניח שאיראן תשנה את תפישתה הרואה בגרעון יעד אסטרטגי. אם אובמה יבוא עם הגזר הם יאכלו אותו, השאלה אם יבוא גם עם המקל? אובמה לא יילך בדרכם של בוש האב ובוש הבן.

בכל מקרה, ארה"ב של אובמה לא תאפשר לנו לפעול לבד. עם כל יכולותינו המבצעיות, זה לא כמו הפצצת הכור בעיראק. מדובר פה בהיקף אחר ובסכנה של תגמול קטלני בעומק העורף שלנו, על עריו הגדולות והתשתיות התעשייתיות, על ידי גשם של טילים כבדים, כשאין לנו עדיין תשובה לקסאמים. חיסול עוצמתה הגרעינית של איראן גדול עלינו.