הגדה המערבית חוזרת למרכז הבמה, לנוכח הציפיות למעורבות נרחבת של ממשל אמריקאי חדש בהתנעתו של תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים. לנגד עיני הממשל האמריקאי עומד החזון הוותיק של שתי מדינות החיות זו לצד זו ונהנות מעצמאות, ביטחון ושגשוג. למרבה הצער, חזון זה נסמך על הנחות יסוד שגויות בכל הנוגע לפוטנציאל הפיתוח בגדה המערבית.

1.6 מיליון דונם מקרקעות הגדה מוגדרים כאדמות מדינה שעליהן ישראל אינה מאפשרת פיתוח פלסטיני. לצדם, מאות אלפי דונמים בגדה הוכרזו כשטחים סגורים לצרכים צבאיים, או כשטחים תפוסים, וגם בהם נאסר על הפלסטינים להשתמש. נתונים של הבנק העולמי מצביעים על כך של-68% מכלל הקהילות בגדה המערבית יש שטחים חקלאיים לא מנוצלים או בלתי נגישים, בין השאר בשל מחסור במים ותפיסת קרקעות על ידי השלטון הישראלי. לדוגמה, מעל ל-10% מסך כל הקרקע החקלאית המעובדת בגדה המערבית (המניבות כ-8% מסך כל התוצרת החקלאית הפלסטינית), נפגעים ישירות רק בגלל מכשול ההפרדה המפריד בין התושבים לאדמותיהם.

לא רק מדיניות המקרקעין של ישראל מונעת פיתוח פלסטיני - אחראית לכך גם מדיניות התכנון בשטחי C, שנמצאים בשליטה ישראלית מלאה ומהווים כ-60% משטחי הגדה. סמכויות התכנון המלאות, כולל הנפקת היתרי בנייה וקידום תוכניות מתאר, נמצאות בידי המינהל האזרחי, ובאמצעותן הוא מקדם מדיניות מרחבית פוגענית של שלטון ישראל בשטחים. כך, לדוגמה, שיעור הבקשות להיתרי הבנייה של פלסטינים, שאישר המינהל האזרחי, צנח מ-97% ב-1972 לכ-5% בלבד בשנים האחרונות. זאת, במקביל להקצאת משאבים קרקעיים ופיתוח מואץ של מפעל ההתנחלויות.

מבין 149 היישובים הפלסטיניים, שמלוא שטחם הבנוי נמצא באזור C, אישר המינהל האזרחי עד כה תוכניות מתאר מיוחדות ל-15 כפרים בלבד. במרבית המקרים תוכניות אלה רק תוחמות את הכפרים, ולמעשה אינן עונות על הצרכים הבסיסיים של תושביהם.

ההתעמרות הממוסדת אינה מסתיימת במניעת היתרי בנייה מתושבי הכפרים בשטחי C, אלא נמשכת בצורת מדיניות אכיפה מחמירה, שבמסגרתה נהרסים בשנים האחרונות כ-240 מבנים בממוצע בכל שנה. במציאות שבה הסיכוי לקבל היתר בנייה קלוש, נאלצים פלסטינים רבים המתגוררים בשטחי C לבנות ללא היתר, למרות איום ההריסה. בהעדר פתרונות חוקיים למימוש הזכות לקורת גג, מנהיג המינהל האזרחי הלכה למעשה מסגרת שלטונית להפרה שיטתית של זכויות האדם בשטחים.

יש קשר ברור בין העדר הגישה החופשית למשאבי קרקע, לצד מדיניות מגבילה בהנפקת היתרי בנייה ומדיניות אכיפה מוגברת, לבין רמת ההשקעות הנמוכה. ב-2005 ו-2006 פחתו ההשקעות הפרטיות בגדה ב-15% ונותרו ברמה זו, פחות או יותר, גם ב-2007 ו-2008. ב-2007 התכווץ התמ"ג לנפש בגדה ב-60% לעומת 1999.

כשזו תשתית הפיתוח הפלסטיני המתאפשרת בגדה, כשאין אופק כלכלי וכאשר זכויות המרחב והאדם בשטחים נמצאות מחוץ למסגרת ההתייחסות של מקבלי ההחלטות, הדיבורים על שלום כלכלי הם לא רק לעג לרש, אלא מסך עשן, המסתיר את הפגיעה הממוסדת של השלטון הישראלי בתושבים הפלסטינים בגדה המערבית.

הכותב הוא אדריכל מעמותת "במקום - מתכננים למען זכויות תכנון"