ההיסטוריה מזמנת רק מעט מאוד הזדמנויות, שבהן ניתן לשנות את המציאות הפוליטית מן הקצה אל הקצה: דומה שעכשיו נקרתה אחת כזאת. תוכנית השלום של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מציבה לפני ישראל והאזור כולו הזדמנות נדירה לשינוי אמיתי; אסור להחמיצה.

התוכנית, שאת עיקריה פירסם עקיבא אלדר ב"הארץ" שלשום, תכלול שיחות דו-צדדיות מקבילות בין ישראל לפלסטינים ובינה לבין סוריה, תוך התבססות על יוזמת השלום הסעודית, המציעה לישראל נורמליזציה עם העולם הערבי בתמורה לנסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית. ארה"ב, מצדה, תציע לישראל חבילה ביטחונית, שתכלול פירוז השטחים והצבת כוח בינלאומי לכמה שנים. מדובר, אם כן, במהלך כולל להשכנת שלום באזור, שזה עשרות שנים אינו מצליח להיחלץ ממעגל האלימות ושפיכות הדמים.

זה הזמן ללכת בגדולות. לראש הממשלה החדש-ישן בנימין נתניהו ולממשלתו הוענקה ההזדמנות להפתיע תבל ומלואה, להתנער מכבלי נוסחאות-עבר שדופות, לאזור אומץ ולהגיב על היוזמה בהתלהבות וללא החמצת פנים. אחרי שחלום ארץ ישראל השלמה נגוז זה כבר, גם בחוגי הימין, צריך לקוות שנתניהו ימשיך במה שהחל בו ראש ממשלה אחר ממפלגתו, מנחם בגין, לפני 30 שנה.

בוואשינגטון יושב עכשיו נשיא שרוצה להטביע חותם של שינוי בעולם. צריך לקוות שגם בירושלים יושב מדינאי כזה. חלק מהמשטרים הערביים שואפים לשלום ולנורמליזציה עם ישראל ורוצים כמוה לבלום את הפונדמנטליזם. אין נשק יעיל נגדו יותר מהשלום.

זאת ההזדמנות של נתניהו להיכנס אל דפי ההיסטוריה: ראש ממשלה ימני שמגלה מנהיגות ומוליך את עמו וארצו אל השלום, הביטחון והשגשוג. אסור גם להיבהל ממוטת כנפיה של התוכנית ומיומרתה: אפשר להשיג שלום במקביל הן עם סוריה והן עם הפלסטינים. זו לא העת למנות את הקשיים שעלולים להיערם בדרך, זו העת לראות את הסיכויים. לכן, בחודש הבא, כשנתניהו ייסע לוואשינגטון, יהא עליו להטות כתף, להצטרף למאמץ המרשים של אובמה ולומר למארחו מפורשות: כן, ישראל רוצה ומוכנה לשלום עכשיו.