שומו שמים: ראש הממשלה ויתר לפי שעה על תביעתו מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כב"מדינה יהודית", כתנאי לפתיחת המו"מ עמם. הוא ניאות לדחות את תביעתו לשלבים הבאים. האזיני ארץ: אולי, אולי, ייאות בנימין נתניהו גם להגות בקרוב את שני צמדי המלים האסורות "שתי מדינות לשני עמים". סיסמת השמאל הרדיקלי הלא-לגיטימי של אתמול תישמע בחוצות ואשינגטון מפי ראש הממשלה הכי ימנית שהיתה בישראל, וכולם ידברו בשבח המהפך ההיסטורי. "התהליך המדיני" שוב יגביה עוף ועמו ירקיעו הציפיות. השלום מעבר לפינה.

שוב חוזרת הזירה המדינית להיות הזירה הלשונית. יאמרו ככה ויצהירו ככה, ככה וככה. זאת ערובה לעוד כישלון ידוע מראש. אם יאמר נתניהו שתי מדינות ואם לא, דבר לא ישתנה. האמריקאים יתמוגגו, האירופים יתפעלו, הימין הישראלי יביע זעם, פרשנים שוב יכתבו בפאתוס איך נגוז חלום ארץ ישראל השלמה - והכיבוש יפרח. גם ההתנחלויות ימשיכו לשלוח גרורותיהן. הרי רוב הישראלים, ולפחות שני ראשי ממשלה ושני ראשי אופוזיציה, כבר אמרו מזמן הן לנוסחה, ודבר לא קרה.

נלעגים לא פחות הם משחקי המלים בעניין ה"הכרה" הפלסטינית המיוחלת בישראל: זה שנות דור שאנו משתעשעים בהם. כבר לפני 16 שנה היה המשחק המגוחך צריך להסתיים, ואנחנו בשלנו. בספטמבר 1993 התחייב יאסר ערפאת לפני ראש הממשלה יצחק רבין, כי אש"ף יכיר בישראל; שלוש שנים אחר כך, באפריל 96', התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית ואישרה את ההכרה. תלי המלים התובעים לשנות את האמנה היו צריכים להיפסק באחת, אבל לישראלים כמהי ההכרה זה לא הספיק.

שנתיים אחר כך, בדצמבר 98', הטריח עצמו נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, עד עזה ושם, בישיבה חגיגית של המל"פ, נמחקו לא פחות מ-12 סעיפים נוראיים באמנה הפלסטינית הידועה לשמצה ואתם עוד 16 תתי-סעיפים. שמחה וששון. חבר המועצה, ג'ואד אל-טיבי מעזה אמר שהצביע אפילו ברגליו, לא רק בידיו. ראש הממשלה היה אז לא אחר מאשר נתניהו, זה ששוב מנסה לסחוט עכשיו עוד הכרה מיותרת. אחרי ההכרה בישראל כבמדינה יהודית הרי תבוא בוודאי התביעה להכרה בשבת כביום המנוחה שלה, ואחריה אולי גם דרישה להכרה פלסטינית בחוק החמץ.

אלא שלא בחמדת לצון מדובר, אלא בעניינים חורצי גורלות. רק מי שרוצים למנוע כל התקדמות עוסקים בהבלי ההכרה הללו, ורק מדינה עם ביטחון עצמי רופף במיוחד זקוקה בכלל להכרה באופיה הלאומי. היעלה על הדעת שצרפת תתבע הכרה בה כבמדינה צרפתית? או איטליה? וממי אנו תובעים את ההכרה? ממי שנאנקים תחת מגפי הכיבוש זה יותר מ-40 שנה.

בינתיים עולה חשש שעוד נשיא אמריקאי מבטיח, אולי המבטיח מכולם, עומד ליפול במלכודת הדבש של המלים והנוסחאות. לנשיא הזה יש לומר: לא עת מלים היא זאת. זמנן עבר. לא עוד תוכנית שלום ולא חלילה עוד מתווה; לא מו"מ, לא נוסחה ולא ועידה. הכל ידוע מראש, כל התוכניות מחכות במגירות ליומן. הגיעה עת המעשים.

ההכרה היחידה שנדרשת עכשיו היא ההכרה של ישראל בפלסטינים כבבני אדם. אם זו תושג, כל השאר יהיה קל יחסית לפתרון. יבוא יום וישראלים ופלסטינים לא יבינו איך הקיזו דם במשך יובלות ועל מה, אבל היום הזה רחוק מאי פעם. עכשיו הגיע העת למבחן המעשים. במקום להשחית זמן יקר על ניסוחים, צריך לתבוע צעדים. במקום להתעכב על מלל, צריך לתבוע שינויים בשטח. 20 מאחזים מפונים שווים יותר מאלף נוסחאות שלום, 2,000 אסירים משוחררים יקדמו את הצדדים יותר מריבוא מלים. אם רק תסכים ישראל לממש את מה שהתחייבה לו, משחרור אסירים ועד הקפאת התנחלויות, אפשר יהיה לבוא בתביעות לפלסטינים. על משקל אמרתו של דוד בן-גוריון, צריך לומר עכשיו לנשיא ארה"ב: לא חשוב מה יאמרו היהודים, חשוב מה הם יעשו.