כשגולדה מאיר הכריזה, וביטאה בכך את דעת הרוב בישראל, ש"אין עם פלסטיני", השמאל הישראלי התייצב נגדה. המערכה שניהל למען הכרה בעם פלסטיני גרמה לשינוי ערכים בציבור היהודי בישראל ובעולם. אפילו מנחם בגין, איש "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן", חתם בקמפ דייוויד על מסמך המכיר ב"זכויות הלאומיות" של הפלסטינים.

במקביל, כל אימת שישראל דרשה מהפלסטינים להכיר בה כמדינה יהודית - היינו, "בזכויות הלאומיות" של היהודים - סירבו הללו בתוקף. את הגיבוי הנחרץ ביותר לסירובם קיבלו הפלסטינים, ומקבלים, מישראלים שלחמו למען הכרה של ישראל בזכויותיהם הלאומיות.

ימים מספר לפני הופעת האימים של נשיא איראן בז'נווה חזר בנימין נתניהו על דרישת קודמו, אהוד אולמרט, ערב ועידת אנאפוליס: הכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. כצפוי, זכה לקיתונות של בוז ולעג. זה תרגיל התחמקות שנועד לתקוע טריז בדרך למדינה פלסטינית, טענה המקהלה.

ונתניהו, כדרכו, מיצמץ ראשון. בכך פגע באמינותו ובמשקל הכרזותיו, אך בעיקר בדרישה צודקת ועקרונית - שאם לא תתמלא, שום הסכם מדיני לא יחזיק מעמד.

כשמחמוד אחמדינג'אד מכריז "התחלנו בספירה לאחור להפסקת קיומה של המדינה הציונית", הכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית-ציונית תגרום לרעידת אדמה אידיאולוגית ואסטרטגית בעולם הערבי. מעמדה של איראן, היחידה הפועלת באופן נחרץ למימוש מאוויי מיליוני מוסלמים - הפסקת קיום המדינה הציונית - עשוי להיחלש, גם כלפי המדינות הסוניות שעל משטריהן היא מאיימת.

קשה אפוא להפריז במשמעות של הכרה כזאת. דווקא "מחנה השלום" צריך לחתור להכרה אידיאולוגית של הפלסטינים בישראל. רק הכרה כזאת עשויה להרגיע חרדות בישראל ולהביא למצב שבו לא נידרש לבסס את קיומנו רק על כוח.

תומכי הפלסטינים אינם יודעים להשיב מדוע, אם הדרישה להכרה אינה חשובה, הפלסטינים אינם נענים לה. ואם היא כה זניחה, מדוע התכנסו כל הפלגים של ערביי ישראל וחיברו "ניירות חזון", שבהם קבעו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי אסור להכיר בישראל הכרה אידיאולוגית?

ומדוע שותקים תומכי פלסטין בישראל בעניין החזון של ערביי ישראל - הקמת מדינה פלסטינית ריקה מיהודים, בעוד ישראל תהיה דו לאומית? ברבות הימים, על פי חזונם, ולאחר שתמומש זכות השיבה והיתרון הדמוגרפי יטה את הכף, הם לא יסתפקו במדינה דו לאומית. זהות ישראל תיקבע על פי המאזן הדמוגרפי החדש. היינו: בין הירדן לים יהיו שתי מדינות פלסטיניות ואף לא מדינה יהודית אחת.

יש לקוות, שהמועצה לביטחון לאומי במתכונתה החדשה תעסוק בכובד ראש בנושאים גורליים אלה ותייעץ לראש הממשלה לא להרפות מדרישתו להכרה ערבית במדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. עליה וגם על גופים רשמיים אחרים לפעול גם כלפי הממשל האמריקאי. שכן הישראלים החותרים תחת נתניהו אינם מסתפקים בפעילות בזירה הפנים ישראלית, הלגיטימית. כשהשמאל מפסיד בקלפי - זרועותיו ממשיכות להיות פרושות ופעילות גם ברחבי תבל.