לא הצבעתי בעבור אביגדור ליברמן מעולם וגם לא אצביע. חלק מעמדותיו המדיניות והפוליטיות אינן מקובלות עלי, ואינני מקבל את ניסוחיו בנושאים מסוימים. עם זאת, אני מתקומם נגד הדה-לגיטימציה שחוגי השמאל מנסים לעשות לליברמן ולכל מי שקשור עמו.

אינני סבור שיש לדרוש מאזרחי ישראל הערבים הצהרת נאמנות למדינה. מה שצריך הוא לדרוש מהם את מה שנדרש מכל אזרח יהודי, דרוזי או אחר, היינו נאמנות ללא סייג למדינת ישראל ולחוקיה. אך גם אם מותר, ואולי אף צריך, לחלוק על גישתו של ליברמן ולהסתייג מהתבטאויותיו בתחום רגיש זה - הן אינן הופכות אותו לגזען. ליברמן אינו פשיסט ואיננו גזען, והצגתו ככזה גורמת עוול לו ולמי שהצביעו בעבורו ומסבה נזק רב לישראל.

שלילת זכותו של העם היהודי למדינה משלו היא גזענות. חברי כנסת מסוימים ממפלגות ערביות מדברים ללא הרף על הזכויות של העם הפלסטיני, בהן מדינה משלו. באותה נשימה הם מסרבים להכיר בישראל כבמדינתו של העם היהודי ושוללים את עצם קיומו של עם יהודי בעל זכויות לאומיות. זו הגזענות בהתגלמותה. מי שזכאי לתואר גזען הוא ג'מאל זחאלקה, אשר נוסע לוועידת השנאה בז'נווה ומגדיר את עצמו "קורבן של האפרטהייד הגזעני של ישראל", בעודו מכהן כחבר כנסת בישראל.

נטייתם של אנשי השמאל לעשות דה-לגיטימציה ודמוניזציה לאישים שעמדותיהם מאוד לא מקובלות עליהם אינה פחות חמורה או פחות פסולה ממערכות הדה-לגיטימציה שמנהלים אנשי הימין. כפי שיש לגנות את הניסיון של אנשי ימין להטיל דופי בפטריוטיות של יוסי ביילין וחבריו ליוזמת ז'נווה - גם אם תוכנית זו כמוה כסדין אדום בעיני רוב אזרחי ישראל - כך יש להסתייג מהנוהג הנפסד של אנשי שמאל לפסול את ליברמן האיש ולהדביק לו תוארי גנאי. הצעה לשנות גבולות של מדינות במסגרת הסכם שלום, בלי להזיז אנשים מבתיהם, ייתכן שאינה מעשית ואינה ישימה בתנאים שלנו, אבל אי אפשר לשלול את הלגיטימיות שלה ואף לא את ההיגיון שבה - ובכל מקרה אין בינה ובין גזענות ולא כלום.

ליברמן הודיע בפומבי שהוא תומך בעיקרון של הקמת מדינה פלסטינית. זאת ועוד, בנאומו הראשון כשר החוץ הוא הדגיש שישראל מחויבת למפת הדרכים. זו הצהרה מרחיקה לכת. מפת הדרכים היא מתווה לפתרון הסכסוך על ידי הקמת שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום. השלב השלישי בה הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. התקשורת תקפה את ליברמן על אמירתו בעניין אנאפוליס, אבל הצהרתו בדבר מחויבותה של ישראל למפת הדרכים חשובה לאין שיעור. עובדה היא שתהליך אנאפוליס לא הבשיל לכדי הסכם ואילו מפת הדרכים היא מסמך אשר נהנה מלגיטימיות בינלאומית רחבה ביותר. אגב, מעניין לציין שדברים דומים בדבר מחויבותה של ישראל למפת הדרכים טרם נשמעו מפי בנימין נתניהו.

הגיעה העת שגם השמאל וגם הימין ילמדו לנהל ויכוח ענייני לגופם של דברים ולא לגופם של אנשים, ויפסיקו אחת ולתמיד את תרגילי הדה-לגיטימציה והדמוניזציה.