חוץ מאשר במועדים סמליים ועגולים, מדינות ותיקות אינן מציינות בדרך כלל את חגן הלאומי כיום הולדת, שבו יש משמעות חגיגית למספר הגילי. לא כן ישראל, הנמנית עם אותן מדינות צעירות יחסית, שעדיין סופרות את שנות קיומן כאוצר יקר, כאילו עצם הצטברותן מהווה הישג בפני עצמו - הוכחה ליכולת ההישרדות ולעוצמה הנאגרת.

שנה לאחר שישראל ציינה ברוב טקס את חגיגות השישים לקיומה - אולי הבשיל הזמן להיפרד ממנטליות זו של התבשמות מעצם הקיום - צדו השני של מטבע חרדת-הקיום - ולצאת ביום העצמאות השנה אל המרחב שבו כבר אין משמעות למספר השנים, אלא למה שעושים בהן. מה עוד שהסינרגיה בין "הזמן" ובין "טובתנו", שעליה התרפקו מנהיגי ישראל בעשורים מסוימים כערובה לשדרוג אוטומטי, כבר אינה ודאית כשהיתה: שוב ושוב הוכח שהזמן כשלעצמו אינו פועל לטובת ישראל כל עוד היא עצמה אינה עושה הרבה בנידון.

ואמנם, לצד הדינמיות המרשימה שבה התעצמה ישראל בתוך שני דורות באוכלוסייתה, בעוצמתה הצבאית, בכלכלתה ובתרבותה הייחודית - בולטת נטייתן של ממשלותיה המתחלפות לראות עצמן מופקדות בעיקר על שימור הסטגנציה בנושאי היסוד: הבעיה הפלסטינית, ההתנחלויות וסוגיית הגבול המזרחי; שאלת החוקה וההגדרה העצמית הישראלית, כולל הצורך בהפרדה בין דת למדינה; האינטגרציה של ערביי ישראל; הדומיננטיות של הצבא בחיי המדינה; הגישה המדינית אחוזת-הטראומות, המתרכזת בהדיפת סכנות ויוזמות במקום בתקוות, בסיכויים ובניצול הזדמנויות מדיניות. כל הסוגיות האלה נותרו כשהיו - מושעות וקפואות, ללא פתרון ומענה.

ישראל אינה האשמה היחידה במצבה האנומלי: אויבים קרובים ורחוקים, המערערים על עצם הלגיטימיות של קיומה, לא רק שאינם משתתקים בחלוף השנים, אלא מתגברים והולכים. אך התשובה לכך אינה בהתבצרות במצב הקיים ובגישה לעומתית כלפי עולם ומלואו - אלא להיפך: בגיוס מחדש של אותן אנרגיות יצירתיות שהפכו את ישראל למקור הערצה בשנותיה הראשונות.

אלא שלמרבה הצער, גם בתחומים שהם בידינו תפסה הסטגנציה את מקום השינוי. הממשלה שהוקמה לא מכבר, לא זו בלבד שאינה מבשרת שינוי ותקווה, אלא שהיא מעלה על נס את דגל השיבה לאחור: הן בתחום המדיני ובשאלה הפלסטינית, הן ביחס להתנחלויות, הן בנושאי דת ומדינה, הן בגישה לערביי ישראל והן ביחס הכללי לשכנינו ולעולם.

מי שנאחז בחזון "ניהול הסכסוך" ונואש מפתרונו, ומי שהשלטון הוא לדידו תכלית ולא אמצעי לשינוי ושיפור הקיים - ימצא עצמו מדשדש עם כולנו במי-אפסיים ומנוהל בעצמו על ידי משברים, במקום לצמוח ולהתחדש. ביום העצמאות נזכיר את המובן מאליו: מדינת ישראל הוקמה כדי להגשים תקוות, ולא כדי להתחמש בציפייה למשיח.