חוק יסוד: מקרקעי ישראל (1960) קובע: "מקרקעי ישראל הם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל. הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". באה ועדת שרים בראשות ראש הממשלה הטרי ובהחלטה חפוזה קבעה שמקרקעי ישראל ישווקו מעתה במכירה ולא בחכירה. ושוב לא בחנה הממשלה - והחלטת ועדת שרים, כידוע, היא החלטת ממשלה לכל דבר - ביסודיות ומתוך ראייה אחראית ומקפת את המשמעות העקרונית של יוזמתה.

רפורמה יסודית במינהל מקרקעי ישראל היא צעד נחוץ. אך להחלטה על מכירה במקום חכירה השלכות לאומיות-ציונית מפליגות, שעלולות לגרום לשינוי סדרי בראשית. לבד מהפרה בוטה של חוק יסוד, היא מנוגדת לאחת ההלכות הלאומיות וההלכתיות העתיקות ביותר של העם היהודי: האיסור למכור לצמיתות, אפילו לבני העם, את קרקעות הלאום.

בוועדת השרים אמנם יושבים ציונים טובים (סליחה, אריאל אטיאס), אך להיטותו של ראש הממשלה (שהוביל את המהלך) להוכיח שהוא מבצע ללא שהיות את "הרפורמות" שהבטיח, הביאה להחלטה שתוצאותיה, אם בהחלטה לא ייעשו תיקונים דרמטיים, עלולות לשמוט, ולא כמשל, את הקרקע מתחת לרגלינו. ההחלטה, לידיעת השרים, שופכת את תינוק (האינטרסים הלאומיים לטווח ארוך) עם מי האמבטיה (של ייעול הביורוקרטיה).

כדי לקיים לדורות ריבונות יהודית במדינת ישראל אין די ברוב דמוגרפי; הריבונות מותנה, במשוואה חופפת, גם ברוב גיאוגרפי. וכדי להבטיח זאת לעתיד הרחוק, נכתב בחוק יסוד: מקרקעי ישראל - מן הסתם גם בהשראת הציווי ההיסטורי והדתי העתיק "והארץ לא תימכר לצמיתות" - ש"הבעלות לא תועבר" (מהמדינה לפרטים).

אנשי דור המייסדים, שרגליהם היו נטועות עמוק בקרקע החזון והמציאות גם יחד, הבינו שקרקע היא משאב חד פעמי וסופי בכמותו, ולכן איננו יכול להיות, בתנאי המחסור הקיצוניים במשאב זה בישראל, רק נדל"ן העובר לסוחר (כבר היום אנחנו המדינה הצפופה ביותר במערב). משום כך אסרו - בחוק יסוד - העברת קרקע לבעלות פרטית, "אם במכר ואם בדרך אחרת". לאמור: אדמות המדינה, בנוסף לייעודן למגורים, לחקלאות ולצורכי ציבור, הן נכס-יסוד לביסוס ולקידום מטרותיו הלאומיות של העם היהודי במולדתו ההיסטורית.

אסור לנהוג מדיניות של בת יענה: בני העם הערבי היושב בתוכנו מנסים - ובגליל ובנגב אף מצליחים - להשתלט, ממניעים לאומניים שעליהם הם מצהירים בפה מלא, על אדמות המינהל. עתה, כשקרקעות המדינה יוצעו לכל, גורמים זרים, ישירות או באמצעות אנשי קש בעלי אזרחות ישראלית, יוכלו לבצע השתלטות עוינת (כסף ומוטיווציה לפעול נגד ישראל הרי לא חסרים בארצות הנפט הערביות) על חלק ניכר מעתודות הקרקע שנועדו לדורות הבאים.

נראה שבג"ץ, שכבר היום איננו מאפשר החכרה של קרקעות להתיישבות יהודית בלבד - אפילו אלה שהקק"ל קנתה בתרומות העם היהודי להתיישבות יהודית - לא יאפשר הגבלה אדמיניסטרטיווית גם נגד קונים שמטרתם עוינת. הנימוק הליברלי-שוויוני כבר יימצא. וכך יתעוררו יום אחד נכדינו למציאות שבה מתחת לרגליהם כמעט שאין עוד קרקע לבנייה ולחקלאות.

והמדינה היהודית - מה יהיה אז עליה?