המפות וספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית מציירים עולם ללא ישראל. אסראא, רעד ורהאם בני השמונה, "מצפת, עכו וחיפה הכבושות", מתראיינים בטלוויזיה הפלסטינית בגאווה רבה; חבריהם זוכים בציונים גבוהים בחידונים נושאי פרסים על הגיאוגרפיה של פלסטין, "שגובלת בירדן, לבנון, סוריה ומצרים"; וידיאו-קליפים קצביים מציירים את עמק יזרעאל כ"סל הלחם של פלסטין" ואת הכנרת כ"ימה המתוקה של פלסטין". שטחה של פלסטין, מדייק הילד חידר באחד המשדרים, הוא 27 אלף קמ"ר, ולא 6,220 קמ"ר - שטחי יהודה, שומרון ועזה.

במצג הזה, המרתק והמדכא כאחד, שפירסם "מבט לתקשורת פלסטינית", תופשות הערים המעורבות מקום מרכזי, ולא במקרה. ישראל, כמדינת העם היהודי, הולכת ומפסידה את הערים הללו. שכונות ובנייני דירות שבהם התגוררו בעבר יהודים, נרכשים על ידי ערבים. לפעמים מדובר ביוזמה פרטית, לפעמים ביד מכוונת. כך היה, למשל, בחלקת הקרקע באזור צומת גולני, שם כמעט והצליחה קרן צדקה של החמאס לבצע עסקת רכישת מקרקעין מיהודי קשה יום, עד שיזמים יהודים גייסו את הסכום הנדרש והצילו 50 דונם חקלאיים.

לא תמיד מסתיימים מבצעי ההצלה הללו בהפי אנד. בנצרת עילית, למשל, שהוקמה לפני יותר מ-50 שנה כדי לתת מענה דמוגרפי לנצרת הערבית, מתנוססים שלטי "למכירה" על עשרות מבנים. המוכרים יהודים. הקונים - רובם ערבים. שכונת המגורים שיועדה במקורה לאנשי צבא הקבע שהתגוררו באזור מאוכלסת כיום בערבים, וגם שכונת הכרמים משנה את אוכלוסייתה. היהודים עוזבים, הערבים באים.

הדיווחים על השינויים הדמוגרפיים הללו מתפרסמים בעיקר בביטאונים דתיים-לאומיים, אף שמדובר בתהליך שאמור היה להדאיג את כל הישראלים החפצים במדינה יהודית. חברי סיעת האיחוד הלאומי אמנם דואגים לבקר מדי פעם את גרעיני החיזוק מקרב בני הציבור הדתי-הלאומי, שהגיעו בשנים האחרונות לערים המעורבות בניסיון לבלום את התהליך, אך מעבר לכך - חידלון נורא.

"המיין סטרים" הישראלי, זה שמטיף כבר שנים להיפרדות ממרבית שטחי יו"ש, כדי לשמור על אופיה היהודי של המדינה; זה שמוכן לעקור מבתיהם עשרות אלפי יהודים, כדי "להציל את מדינת ישראל" - יושב כמעט באפס מעשה כאשר בתחומי ישראל הקטנה, זאת שהוא מבקש לכאורה "להציל", הוא מפסיד מדי יום בקרב הדמוגרפי.

מתי, למשל, ביקרו בפעם האחרונה אנשי שלום עכשיו בכרמיאל? מדוע תנועות נוער חילוניות אינן שולחות דרך שגרה גרעיני חיזוק לערים מעורבות, שננטשות על ידי יושביהן היהודים, כמו שעושה הציבור הדתי-הלאומי? האם הם התייאשו ממימוש החלום הציוני ומהשגת רוב יהודי גם בתחומי ישראל הקטנה שמחוץ לגוש דן? ואולי בכלל, כפי שרומזים אחדים מהם באנינות, הם מחשיבים אפילו את המאבק הזה כגזעני? או אולי העובדה שהמתנחלים מיו"ש משגרים בשנים האחרונות את מיטב רבניהם ואנשיהם ליפו, לעכו, ללוד ולרמלה, היא שמפריעה להם?

כך או אחרת - במאבק הזה לא ננצח בהצהרות נאמנות, לא מהצד הערבי, כפי שתובע אביגדור ליברמן, וגם לא מהצד היהודי - אלא בהתיישבות יהודית יזומה בהתנחלויות עכו, לוד, רמלה ואחיותיהן, כפי שמכנים אותן הפלסטינים.