ערב צאתו לפסגה בוואשינגטון, טען ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להגנתו, כי אף על פי ששלושה ראשי ממשלה ישראלים אימצו את הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים", הסכסוך הישראלי-הפלסטיני נותר בעינו ואף החמיר.

כדאי שהוא לא ינסה את הטיעון הזה על הנשיא ברק אובמה. המהלכים האחרונים של אובמה, והמסרים של אנשיו, מראים כי הלקח שהם הפיקו מכישלון המהלך שהושק בבית הלבן בספטמבר 1993 שונה לחלוטין מזה של נתניהו. בניגוד לנתניהו, הממשל האמריקאי אינו מטיל את עיקר האחריות על הצד הפלסטיני. במקרה הטוב, מבחינת נתניהו, הוא מטיל אותה באופן שווה על שני הצדדים. המסקנה של אובמה צריכה להיות, אפוא, שחבל לבזבז את הזמן בחיפוש אחר פתרון חדש לסכסוך. מוטב שהממשל יתמקד במציאת מנופים חדשים למימוש הפתרון הישן. משמע, גיוס אמצעי גרירה ואכיפה יעילים יותר מאלה ששימשו את שני הממשלים הקודמים.

אבל תיתכן בשורה רעה הרבה יותר מחוסר נכונות של נתניהו, בפגישתו עם אובמה, לקבל את נוסחת שתי המדינות לשני העמים: הסכמה של שני האישים למנות "צוותי עבודה" אשר "יכשירו את הקרקע לחידוש המשא ומתן" על בסיס הפתרון של שתי מדינות. המתכון הזה מבטיח שראש הממשלה הישראלי הבא יוכל לומר, שהנוסחה האומללה הזאת הובילה ארבעה ראשי ממשלות ישראלים ושלושה נשיאים אמריקאים למבוי סתום. אם אובמה יתפתה לאמץ מנגנונים דוגמת "צוותי עבודה", "מפת הדרכים" ו"הצהרת אנאפוליס" הוא עלול להיכנס להיסטוריה כנשיא האמריקאי שתקע את המסמר האחרון בארון המתים של הסכם אוסלו. 15 שנות "תהליך השלום" שימשו אליבי להקמת יותר ממאה התנחלויות ומאחזים חדשים, ולעיבוי אוכלוסיית המתנחלים מ-110 אלף לכמעט 300 אלף (בלי מזרח ירושלים).

גם אם נתניהו ומחמוד עבאס יבלו את שארית ימיהם במו"מ על הסדר הקבע - הרי בלי מגשר פעיל, שיניח על השולחן תוכנית מפורטת, לפתרון שתי המדינות של אובמה צפוי גורל דומה לגורלו של חזון המדינה הפלסטינית של בוש. בלי מנהיג אמריקאי מצויד במקלות וגזרים, מנגנון פיקוח ולוח זמנים מפורט, היוזמה של הנשיא האמריקאי תישכח כמו החלטת מועצת הביטחון בדבר הקמת מדינה פלסטינית, שיזם קודמו בבית הלבן. בלי כל אלה, איראן תשים ללעג את יוזמת השלום הערבית שמנהיגי מצרים, ירדן וסעודיה מכרו לאובמה.

כדי לשכנע את הפלסטינים והישראלים שאכן כללי המשחק השתנו, אובמה צריך לתבוע תחילה מנתניהו לקיים את ההסכם שחתימתו של ראש הממשלה מתנוססת עליו, לצד חתימותיהם של יאסר ערפאת והנשיא ביל קלינטון. תזכורת: בהסכם שנחתם באחוזת וואי באוקטובר 1998, נתניהו התחייב להעביר לצד הפלסטיני 13% מאזור C (שבשליטה ישראלית ביטחונית ואזרחית) - מזה 1% לאזור A (שליטה פלסטינית מלאה) ו-12% לאזור B (שליטה ביטחונית ישראלית ושליטה אזרחית פלסטינית). נתניהו התחייב גם לחדש "באופן מיידי את המו"מ על מעמד הקבע של השטחים, על בסיס מואץ", וכן להימנע מכל צעד לשינוי מעמדם של השטחים.

נתניהו יטען בוודאי, שכיבוד ההסכם הזה יביא לנפילת ממשלתו. ואולם, בספרו "סודות ממשלה" גילה דני נוה, מי שהיה מזכיר ממשלת נתניהו הראשונה ושליחו למו"מ עם הפלסטינים, כי בעיצומן של השיחות באחוזת וואי הגיע לידי נתניהו סקר סודי, שהראה כי 46% מהציבור היהודי תומך בו, לעומת 35% שתמכו בברק (בקרב כלל הציבור: 37%-41% לטובת נתניהו). ואולם, נתניהו חמק ממילוי ההסכם, ויתר על ההזדמנות להקים ממשלת אחדות, התקפל לפני הימין הקיצוני, איבד את אמונו של נשיא ארה"ב והפסיד את השלטון. לפי הסקר האחרון של "הארץ"-דיאלוג, גם היום רוב הציבור תומך בהסכם עם הפלסטינים על בסיס של שתי מדינות. גם היום גורלו של נתניהו נתון בידי נשיא ארה"ב.