האופן שבו נוהג כעת הנשיא אובמה מזכיר את האופן שבו נהג לאחרונה ג'נטלמן אחר שאף הוא דובר אנגלית: סטנלי פישר. כמו פישר כך גם אובמה - מנומס מאוד. כמו פישר כך גם אובמה - קר מאוד. כמו פישר כך גם אובמה - נחוש ומדויק. ומה שאובמה אומר לנתניהו הוא בדיוק מה שפישר אמר לשרי אריסון: אני הבוס. אני ארמוז לך ואני אפגוש אותך ואני אף אקציב לך זמן, אבל אני לא אניח לך. אם לא תנהג כפי שאני מצפה אמחץ אותך, בקור רוח אמריקאי אמחץ אותך.

ההתנהגות של הנשיא האמריקאי אינה לגמרי הוגנת. אובמה יודע, שהבעיה הדחופה במזרח התיכון אינה הגידול הטבעי בהתנחלויות, ושאין כרגע פרטנר פלסטיני לשלום אמיתי. יש לא מעט אבסורד בכך שמי שנוהג בכפפות של משי בשליט צפון קוריאה ובנשיא ונצואלה מכה באגרופן בראש ממשלת ישראל. אבל העולם אינו מקום הוגן. ובעולם בלתי הוגן תפקידו של מדינאי אינו להתלונן אלא לנהוג בתבונה. על כן, כמו שרי אריסון, הוא חש עתה את המכבש עולה עליו. אם לא ישנה את דרכיו בהקדם, הוא עלול לאבד את כל הקופה.

הנשיא אובמה מבין את האתגר האיראני. צעדי הפיוס שלו עם העולם המוסלמי לא נועדו להעצים את איראן, אלא לבודד אותה. ואולם כדי לגבש קואליציה רחבה מתונה מול טהראן, אובמה זקוק לשיתוף פעולה ישראלי. צריך להתניע תהליך המתחיל את ההתמודדות עם הבעיה הפלסטינית. לצורך זה דרוש שחקן ישראלי בעל ראש פתוח ואומץ לב. נתניהו בהחלט יכול להיות שחקן כזה, ואולם מטעמים לא ברורים הוא העדיף עד כה לשחק בונקר. מי שמשחק בונקר לא יכול להבקיע ולא יכול להלהיב. מי שמשחק בונקר סופו להפסיד. גם אם היושב בבונקר הוא אדם מוכשר ומרשים, יום אחד הבונקר פשוט קורס עליו.

נתניהו לא יכול לומר שלא הוזהר. מאז יום הבחירות יעצו לו דורשי טובתו שוב ושוב: קח יוזמה. הקשב לאובמה, הקדם את אובמה, הצע דבר מה. אבל נתניהו התעקש להתבודד ולהסתגר. הוא לא זיקק מהתובנות האסטרטגיות הנכונות שלו תוכנית מדינית כוללת. הוא לא תירגם איומים לתקווה. לא גיבש חזון ולא הציע בשורה.

כמעט כל הדברים שנתניהו אמר לאמריקאים בביקורו בוואשינגטון הם דברי אמת. אבל תפקידו של מדינאי אינו לומר אמת. תפקידו הוא להבין את מערכת הכוחות שבתוכה הוא פועל ולגרום לכך שהכוחות הללו יפעלו לטובתו ולא נגדו. נתניהו טרם עשה זאת. הוא לא רצה להבין את המצוקה האמריקאית. הוא לא הבין לעומקה את המצוקה הערבית. הוא לא תרם את חלקו ליצירתה של ברית אמריקאית-ערבית-ישראלית. על כן הוא עלול למצוא את עצמו בקרוב מול ברית אמריקאית-ערבית בעלת מאפיינים אנטי ישראליים. במזרח התיכון, מי שלא יושב אל שולחן הסעודה מוצא את עצמו על שולחן הסעודה. נכון לעכשיו, לשם מועדות פניו של נתניהו. על טס של כסף עלול אובמה להגיש את ראשו לשליטי-ערב.

יש רק דרך אחת שבה ביבי יכול להציל את עצמו: יוזמה. יוזמה ישראלית עכשיו. ויש רק יוזמה אחת שאותה נתניהו יכול להציע: תוכנית ארוכת טווח לבניית האומה הפלסטינית. לא אנאפוליס כושל נוסח אולמרט ובוש. לא רטוריקה נבובה של שתי מדינות מיד נוסח לבני ורייס. אלא תוכנית מציאותית לבנייתה של פלסטין שלב אחרי שלב. תוכנית שתהלום את האמונה של אובמה בבניית אומות ואת הצורך הערבי בתהליך פלסטיני, מבלי לסכן את ביטחון ישראל. תוכנית שתאפשר לארצות הברית, ישראל, מצרים, סעודיה, ירדן ונסיכויות המפרץ לקדם מפעל אזורי שיעניק למזרח תיכון קודר אופק של תקווה.

יכול להיות שאם נתניהו יעשה מעשה, המתנחלים מציתי הגבעות יפילו אותו. אבל רק המעז מנצח. כפי שאריסון נפרדה מדנקנר, על נתניהו להיפרד מהימין הקיצוני. רק אם ראש הממשלה יציע לאמריקאים ולערבים להתלכד סביב תוכנית משותפת לבניית אומה בפלסטין, יהיה לו סיכוי להטות את הזרם. רק כך יוכל לצאת סוף סוף מהבונקר אל המרחב.