כאשר בוחנים את דברי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ומקורביו ביחס לתהליך המדיני בזירה הפלסטינית - חוזרים ועולים שני עיקרים: שלילת העיקרון של שתי מדינות לשני העמים, וסידורים שיבטיחו את ביטחונה של ישראל. בחינת הקשר המרומז בין שני העיקרים הללו מראה, כי המדיניות וטקטיקת המו"מ, שאימץ נתניהו מול האמריקאים והפלסטינים, הן הימור מסוכן על האינטרסים הישראליים במסגרת הסדר הקבע.

נתניהו מסרב להעלות על דל שפתיו את הביטוי "שתי מדינות לשני עמים", משום שהוא עדיין רואה ב"מדינת אש"ף, שתושתל 15 ק"מ מתל אביב, איום קיומי על מדינת ישראל". קרי, נתניהו מבקש לטעון כי "מדינה" משמעה בהכרח צבא, בריתות צבאיות, שליטה במרחב האווירי והימי ועוד. מכאן ההצדקה להתנגדות הישראלית להגדרת הישות הפלסטינית כמדינה. אבל טיעון זה יכול ליהפך די בקלות ל"חרב פיפיות" בידי הפלסטינים, כאשר נתניהו ייאלץ בעל כורחו להסכים לעקרון "המדינה", הביטוי המודרני לזכותו של כל עם להגדרה עצמית.

את דברי הילרי קלינטון בעד "שתי מדינות החיות זו לצד זו, ישראל ומדינה ריבונית לפלסטינים, שבמסגרתה יהיו לפלסטינים הסמכויות שבאות עם האחריות על מדינה" - ייקל עליהם לתרגם אז לדרישה לקבל את כל "הזכויות הטבועות" המוקנות במשפט הבינלאומי לכל מדינה - לרבות צבא, שליטה במרחב האווירי ושליטה במעברים. אם יתקבלו, תנאים אלה עלולים להוות איום על ישראל.

הטקטיקה הזאת של נתניהו מתאימה למדיניות התגובתית והמשמרת המאפיינת אותו, והגורמת לישראל לאחר את הרכבת בכל תחנה אפשרית. כנגד הסירוב לקבל את הרעיון המכונן לפתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני מאז 1937 - החלוקה - הוא אינו ממהר להעמיד חלופה אחרת. מבחינת נתניהו והימין "המשך המצב הקיים" הוא החלופה הנבחרת, אף כי המגמות בשטח מראות כי חלופה זו מובילה את ישראל בבטחה לקראת אובדן צביונה היהודי במדינה דו-לאומית, לא לפני שתעבור בהכרח בתחנת הביניים של משטר אפרטהייד.

לאחר ששלל את יוזמת השלום של הליגה הערבית, הציב והסיר תנאים מוקדמים לחידוש המו"מ עם הפלסטינים, דחה את הצעת שר הביטחון, אהוד ברק, לגבש תוכנית מדינית ישראלית, נראה הניסיון שלו - בעקבות "פגישת האזהרה" עם ברק אובמה - לשלב את התשומות הישראליות בתוכנית האמריקאית כניסיון להסיט מטוס ממריא ממסלולו.

נתניהו דווקא איננו חסר את הניסיון המדיני והפוליטי הנדרש להתנהלות אחרת מול האמריקאים והערבים. מי כמוהו - כמי שחתם על "פרוטוקול חברון" ו"מזכר וואי" - יודע, כי בהסכמים התוכן המעשי והפרטני מגשר וגובר על "הנרטיווים" שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. האם הפירוז של קוסטה ריקה או של סיני נעלם מעיניו? האם ישראל תדרוש לבטל את הגדרתה של סוריה כמדינה שעה שתתבע, במסגרת ההבטחה האמריקאית, לפרז את רמת הגולן? האם ויתור פלסטיני על הדרישה לריבונות בהר הבית יאפשר לישראל להחליף את נציגי הוואקף, המנהלים את המקום מאות שנים, בעובדי משרד הדתות או הרבנות הראשית? האם הכרה פלסטינית בישראל כבמדינה יהודית היא שתשמור על הרוב היהודי בה, או שמא דווקא העמידה על התביעה לקליטת הפליטים במדינה הפלסטינית וההיפרדות משלושה וחצי מיליון ערבים, לרבות רבע מיליון במזרח ירושלים? האם ביטחונה של ישראל מותנה בנוכחות צה"לית מוגבלת בבקעת הירדן ובמעברים הבינלאומיים, או שמא בהסכמי שלום עם העולם הערבי והמוסלמי, הסכמים המגובים בחיזוק הברית האמיתית עם ארה"ב ובמחויבות האירופית?

התשובות לכל השאלות הרטוריות הללו ניתנו כבר בכל המשאים ומתנים הרשמיים והלא רשמיים - מקמפ-דייוויד ועד ז'נווה.

לאחר ש"פיספס" את התחנות הראשונות ברכבת - עומדות לפני נתניהו שתי אפשרויות עיקריות: האחת, בהנחה שמפלגת העבודה לא תציב לו אולטימטום אם ידחה את הצעת אובמה, היא לנסות לשרוד עם ממשלתו באמצעות התשת האמריקאים והסטתם מרעיון השלום. זאת, תוך שהוא מסתייע בקשיי הפלסטינים להציג "כתובת אחת" מדינית וטריטוריאלית, באיום האיראני ובתיאור הניסיון לפנות מאחזים כפגיעה ב"סלע קיומנו". השנייה, בהנחה שנתניהו לא ייכנס לתהליך המדיני אם לא יידע מראש את תוצאותיו - להחליט ללכת עם האמריקאים, גם אם ייאלץ להחליף את ישראל ביתנו בקדימה ולהציג תוכנית ישראלית להסדר, שתדאג לכך שהתכנים, ולאו דווקא הכותרות של הסדר הקבע, יבטיחו את השמירה על האינטרסים הישראליים.