"עכשיו זה הזמן לקדם את תהליך השלום ולהגיע לפתרון של שתי מדינות לשני העמים" (נשיא ארה"ב ברק אובמה במסיבת עיתונאים בגרמניה, יוני 2009).

"מצאתי פטנט בשיתוף עם הנהלת העולם שלא יהיה כאן שעון חול... סיכמתי עם האמריקאים שעם חלק מההתנחלויות לא מתעסקים בכלל, ועם חלק אחר של ההתנחלויות לא מתעסקים עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים... כל החבילה שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן... ההתנתקות מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים" (עו"ד דב וייסגלס, יועצו של ראש הממשלה אריאל שרון, מוסף "הארץ", אוקטובר 2004).

לרוע מזלו של בנימין נתניהו, זמן קצר לפני שהימין הישראלי חזר לשלטון, "האמריקאים" של וייסגלס, אלה שקנו את חזון הפורמלין, הפסידו את השלטון. המחלוקת סביב "הריבוי הטבעי" בהתנחלויות אינה אלא ניסיון פתטי לדחות את רגע האמת של ממשלת הימין ולצייר את אובמה כ"פריץ" (מי הכלב?) שגוזל "טיפת חלב" מתינוקות של בית רבן.

במכתבו המפורסם לראש הממשלה שרון, שבו התייחס לצורך להתחשב בריכוזי אוכלוסייה יהודית בשטחים, הדגיש בוש שהכל, כולל מימוש זכות השיבה במדינה הפלסטינית, חייב להיות מוסכם על שני הצדדים. אגב, מעניין מה נתניהו היה אומר אילו אובמה היה מוצא בארכיון הבית הלבן מכתב שבו אחד מקודמיו הבטיח למחמוד עבאס שחראם א-שריף (הר הבית) יעבור לריבונות פלסטינית?

ונניח שהממשל הקודם הסכים בקריצה להעלים עין מהרחבת הבנייה ב"גושי התנחלויות" - האם נתניהו יכול להציג מסמך ואולי מפה שמשרטטים את גבולות "הגושים" אליבא דבוש? אילו קטעים של "גדר הביטחון" מקובלים על ידידינו בוואשינגטון - אלה שמספחים אדמות פרטיות להתנחלויות, או "רק" הקטעים שמספחים "אדמות מדינה"? נתניהו וגם אהוד ברק יודעים, שמבחינת ארה"ב גם גילה והר חומה שוכנות על שטח כבוש. מכאן נובעת העמדה האמריקאית: רוצים לבנות דירה לילדים שחוזרים מהצבא? בקשו יפה מהפלסטינים, הציעו להם שטחים חלופיים ולמחרת, כאשר "הגושים" ייהפכו לחלק ממדינת ישראל, תוכלו לבנות שם כאוות נפשכם.

נשיא אמריקאי שמשווה את הפלסטינים לעבדים השחורים באמריקה, לא ידחה את שחרורם מהכיבוש הישראלי עד שהם ילבינו כ"פינלנדים". הממשל שלו אינו מקבל את הפרשנות של שר החוץ אביגדור ליברמן לסעיף הביטחון בשלב א' של מפת הדרכים (שהיה אמור להסתיים במאי 2003); לפי פרשנות זו, "להתחיל לבצע פעולות רצופות, ממוקדות ויעילות נגד המעורבים בטרור ולפירוק תשתית ויכולת הטרור", משמעו שעבאס צריך לכבוש בכוח את רצועת עזה. האמריקאים אומרים, שאפילו גורמי הביטחון הישראליים מופתעים לטובה מתפקודו של מנגנון הביטחון הפלסטיני. ישראל היא זו שמפירה את התחייבותה באותו סעיף, "לפרק לאלתר" מאחזים שהוקמו לאחר מארס 2001 ולהקפיא כל פעילות התנחלות, "לרבות ריבוי טבעי".

"אריק היה מעדיף, שהשלב הראשון במפת הדרכים יארך שלוש שנים. שהשלב השני יארך חמש שנים. שהשלב השלישי יארך שש שנים", אמר וייסגלס באותו ראיון ל"הארץ", והוסיף: "כיוון שנקבע במפה שהיא מבוססת על ביצוע ולא על מועדים מקודשים, הוא יכול היה להשלים עם זה". ואכן, "מבחן הביצוע", שחל אך ורק על הפלסטינים, שם ללעג את תאריך היעד לפתרון שתי המדינות - סוף 2005. הפורמלין משמש חומר בעירה לקנאי החמאס בעזה ולבריוני הגבעות בגדה, שמשוכנעים שהזמן ואלוהים עומדים לצדם.

אחרי הציפיות שאובמה פיזר בקהיר, הבעיה הישראלית-הפלסטינית היא גם הבעיה שלו. לא נותר אלא לקוות, שכשהנשיא אומר "עכשיו זה הזמן" לקדם את פתרון שתי המדינות, הוא מתכוון שאם לכל המאוחר עד סוף 2009, ערב הבחירות בשטחים, הצדדים לא ימצאו הסדר בכוחות עצמם - הוא יכפה עליהם את הפתרון שלו. חבל על הזמן. במובן המקורי של המונח.