לא ברור מדוע בחר ביבי לשאת את נאום התשובה ליוזמת הנשיא אובמה דווקא באוניברסיטת בר אילן. האם זו תגובה על החלטת אובמה לדון על גורלנו ועתידנו באוניבסיטת קהיר? משהו כמו אוניברסיטה אנטי אוניברסיטה? הופעת אובמה באוניברסיטת קהיר היתה הגיונית - הרי הוא פנה לכל עמי האזור, ואילו ביבי אמור לענות לאובמה.

אז מדוע לא בכנסת? משום שביבי רוצה לשאת נאום ממלכתי, והופעה בכנסת כה חלוקה בדעתה עלולה להיהפך לשוק של צעקות וגידופים שיקשו על הרצף והאפקט של הנאום.

למרות ההיגיון שבטיעון, הכנסת היא המוסד שבו משמיעים נאומים ממלכתיים. מה גם, שמבר אילן צמח הרוצח של יצחק רבין, וזה לבדו שיקול פסיכולוגי מוטעה. מה גם, שעד לרגע זה לא ברור אם הממשלה או אפילו המטבחון הביטחוני דנו או יודעים מה יכלול הנאום. האם יהיה זה נאום מתריס? או נאום המושיט יד מסייעת לגישת אובמה? העובדה שנתניהו מכחיש בתוקף, שלדעתו אובמה חותר לעימות עם ישראל כדי לרצות את העולם הערבי, מרמזת אולי שנאומו לא יהיה לוחמני כפי שסוברים.

הצורה שבה אהוד ברק מתייצב לימינו של ביבי מעידה על היחסים הנרקמים בין שני הקאמבקאים. לא חשוב מה ביבי אמר או לא אמר, ברור שאובמה אינו בוש, ברק לא בדעה שאובמה עוין לישראל וודאי שאינו פועל להפלת ממשלת ביבי. ממשל הרואה בישראל בת שיח אסטרטגית ישאף לשמור את הערך המוסף שיש ביחסים עם ישראל, גורסים מקורבי ברק.

עד לרגע כתיבת שורות אלה עוד לא ראה ברק, לפי עדות פנימית, את טיוטת הנאום של ביבי ולא את ראשי הפרקים בו. ייתכן מאוד, שהנאום עוד לא כתוב. אך אני לא מוכן להמר על כך שברק אינו יודע מה הנקודות העיקריות שייכללו בו.

ברק וביבי, אולי אויבים בתחרות הבאה על ראשות הממשלה, הם כיום ביחסים טובים. לא "תחילתה של ידידות מופלאה" כמשפט הסיום בסרט האגדי "קזבלנקה", אך "ביחסים הכי טובים מאז היו בסיירת מטכ"ל", אומר מקורב לביבי. "שני פוליטיקאים בשלים, המבינים שטוב לעבוד זה עם זה מאשר אחד נגד השני". לא ברור כמה זמן יחסים אלה יימשכו, אך ביבי מעדכן אותו כמעט בכל נושא ומשתף פעולה עמו. האם יודע ברק מה יאמר ביבי ביום ראשון? "בכל מקרה הוא מנסה להשפיע עליו", אומר המקורב.

גם ברק, שאינו מפורסם כמי שיש לו התפרצויות של הערצה והערכה לפוליטיקאים, נשמע מדבר בהערכה רבה על ביבי. "ביבי מגלה יסודיות, אחריות וגם עומק בהתבטאויותיו בקבינט וגם עם אנשים מחוץ למערכת הפוליטית". הצורה שבה הוא עובד מעידה על אחריות ורצינות, וברק מקווה שגם ההחלטות יהיו אמיצות. "ביבי לא מזגזג, הוא רציני, צריך לקוות שגם החלטותיו יהיו רציניות".

ברק גורס, שצריך ללחוץ להסדר אזורי כולל, אף שישראל היא הישות היוצאת דופן והמבודדת באזורנו, מול איראן למשל. בלי לומר זאת במפורש, אולי גם ביבי מתחיל להיפרד מ"חלום ארץ ישראל השלמה". בכל מקרה, אומרים חוגי ברק, חשוב לדבר עם ארצות הברית גם על נושאים שאיננו מסכימים עליהם. "שתי מדינות לשני עמים היה פלקט של בחירות", אך יש אנשים לא קלים בליכוד ובימין הקיצוני, וההתלבטות על קבלת החלטות עלולה להיות לא קלה.

בנושא צירוף קדימה לממשלה כדי שתוכל לעמוד במשימות שלפניה - ברק לא מתנגד, אך גם לא דוחף. הוא משאיר את ההחלטה בידי ביבי. הכיוון הוא ברור אצל שני הבי"תים: שניהם אינם ששים לצרף את לבני; "זה היה בידה והיא סירבה", הם מתרצים.

הדיון שלפנינו רציני מאוד וההתלבטות קשה מאוד, ו"הגיע הזמן להשתחרר מהקלות הבלתי נסבלת של הברבורים והמשחק הצבוע הזה עם האמת". ברק בדעה, שיש לומר "כן אבל, במקום לא קנטרני". אסור, לדעתו, ליצור מצב שישראל תיתפש כאחראית לאי-הצלחה ולאי-התקדמות. צריך לאפשר לנשיא אובמה לנסות לנוע קדימה, על בסיס מפת הדרכים, במתכונת הכרזתו. "ברגע שיש במרכז המפה הדברים הגדולים - גם ההתנחלויות מקבלות את הממדים הנכונים". כאילו רק נפסיק את הרחבת ההתנחלויות, ויהיו פה שני עמים ושתי מדינות? אפילו הפלסטינים לא אומרים זאת. אנו לא הופכים בהבל פה את המזרח התיכון לצפון אמריקה, לכן מדינת ישראל נדרשת להיות עם שתי רגליה על הקרקע ולא לסטות מהמשימה לכבד את המעורבות האמריקאית.

אם נאומו של ביבי, קרי עמדת הממשלה, לא יילך לקראת יוזמת אובמה, וברק וביבי ימשיכו לשיר זה על זה שירי הלל במקום ללכת לקראת נשיא ארה"ב - אפשר מיום א' הבא להתחיל לספור לאחור את קץ הממשלה.

איור: ערן וולקובסקי