אפשר להוריק מקנאה: התמונות המגיעות מאיראן מוכיחות, שיש עמים המנסים ליטול את גורלם בידיהם. יש עמים שאינם צפים על פני המים באדישות חולנית, לא מתבוננים סביב בשאננות אין קץ ולא הולכים אחרי מנהיגיהם בעיוורון כעדר. יש רגעים בחיי עמים מסוימים, שבהם הם אומרים: די. עד כאן.

רק לא בישראל.

צ'כים ואוקראינים, צרפתים ורוסים, דרום אפריקאים ופלסטינים, תאילנדים וסינים, לבנונים ועכשיו גם האיראנים, יצאו לרחוב ברגע מכונן אחד לפחות בתולדותיהם וניסו להשפיע משם. חלקם הצליחו וחלקם נכשלו, אבל הם לפחות ניסו. לא נכנעו למנהיגים כושלים שגררו אותם מדחי אל דחי. אין מדובר רק בהתקוממות נגד משטרים עריצים, לפעמים מדובר במאבק על השכנת צדק גם בדמוקרטיות. את המאבק הזה לא מנהלים רק בסקרים ובבחירות, המאבק הזה מוכרח לצאת לרחובות. גם כאן.

התמונות מאיראן החשוכה מפיצות אור נגוהות. רבבות נשים וגברים מוחים ומפגינים, שלטים בידיהם וזעקה בגרונותיהם. עומדים גלויי פנים, בלא מורא. כל אחד מהם מסתכן במחאתו. אולי פחות ממה שנוטים לתאר כאן - לפרשנים המלומדים שלנו יש רק איראן של חושך - אבל בוודאי הרבה יותר מאשר בישראל החופשית.

אך בזמן שנשות איראן מסתכנות וקוראות "החזירו לנו את קולותינו", נשות ישראל מתעטפות באילמותן, בין הקניון לחניון. בזמן שהגברים בטהראן זועקים "היכן קולותינו?" אצלנו שואלים היכן הנופשון הבא שלנו, הכל כלול. כאן בג'יפ, שם ברחובות; כאן מול הטלוויזיה המטמטמת, שם מול כוחות הרשע; כאן חשיכה, שם אור של מחאה עממית.

לרחוב יוצאים אצלנו רק לפסטיבל, לעולם כמעט לא בשל סקנדל. חגיגות 100 שנה לתל אביב או חג הספר, פסטיבל הבירה או העגבנייה, רק לא מחאה. באיראן נלחמים על החופש, אצלנו על הנופש.

נכון, חופש יש בישראל, אבל רק לנו, היהודים. בשמנו מתקיים כאן משטר עריץ לא פחות ממשטר האיאתוללות - משטר הקצינים והמתנחלים בשטחים, אבל מה לנו ולו. באיראן שוטרים מפזרים הפגנות בכוח, יורים והורגים. ומה אצלנו? קיפצו בהזדמנות בימי שישי לנעלין או לבילעין והיווכחו: כאן הורגים מפגינים בלא פחות אכזריות. אלא ששם זה ההמון העומד מול המשטר העריץ, וכאן זה הקומץ האמיץ העומד מול חיילי משמר הגבול היורים. זאת ועוד, על המחאה המושתקת בכדורים בנעלין כמעט שלא כותבים אצלנו. היא אינה מעניינת איש - וגם לזה ייקרא דמוקרטיה.

דמוקרטיה אינה נבחנת רק בקיום בחירות. דמוקרטיה נמדדת בחיי היום יום. מטרות לאומיות אין משיגים רק באמצעות פוליטיקאים תאבי שררה, גם הרחוב צריך לומר את דברו. 64% מהישראלים השיבו בסקר האחרון שפורסם כאן, שהם תומכים בפתרון שתי המדינות. יופי. אבל כשישראל הולכת ומתרחקת מהפתרון הזה, ראש ממשלתה שהתקדם פסיעונת אבל הערים עוד ועוד תנאים בלתי אפשריים, הנועדים אך ורק לדחותו - איש לא חושב לעשות עם זה משהו. השמעתם באחרונה שיחת חולין פוליטית אחת? כלום.

אפשר רק לשער מה היה קורה אילו למחרת נאומו של בנימין נתניהו היה אותו רוב אילם ומשותק, הרוצה כביכול בשתי מדינות, יוצא לרחובות להפגין בזעקה לשים קץ לכיבוש, או לומר הן ליוזמה הערבית. איזה רוח גבית היתה יכולה לנשוב מכאן, רוח של כמיהה אמיתית לשינוי, שעל כנפיה היו ברק אובמה, נתניהו, מחמוד עבאס ובשאר אסד יכולים להתקדם ביחד הלאה.

אבל כשהרחוב שותק, נותרים רק המנהיגים שהישרדותם היא אומנותם.

לא פחות מאיראן ישראל נמצאת עכשיו בפרשת דרכים גורלית. הזדמנות בלתי חוזרת לפתחה, הנוגעת לעתיד כל אזרחיה לא פחות משנוגעות תוצאות הבחירות באיראן לגורל האיראנים. החמצת ההזדמנות כאן תהיה נחרצת לא פחות מעוד ארבע שנות שלטון עם מחמוד אחמדינג'אד. וראו מה קורה באיראן הטוטליטרית ומה קורה אצלנו, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, בלה, בלה, בלה.