מהסירוב של הפלסטינים לשבת עם בנימין נתניהו גם לאחר שהכיר בזכותם למדינה - הכרה היסטורית כשמדובר בראש הליכוד - מתברר (שוב), שמטרת-העל שלהם לא היתה מעולם, ונראה שלעולם גם לא תהיה, מדינה לפלסטינים לצד מדינה ליהודים.

הם אמנם רוצים מדינה לפלסטינים, אך רוצים הרבה יותר שלא תהיה כאן מדינה ליהודים. לכן כבר משנת 1937, אז הוצגה הצעת החלוקה הראשונה, הם דוחים הצעה אחר הצעה (מעולם לא הציעו הצעה משלהם), שהעלו בריטים, יהודים, האו"ם או האמריקאים לשתי מדינות לשני עמים.

הואיל ובישראל ובעולם יש תמיכה במדינה פלסטינית לצד ישראל, יכלו הפלסטינים, שהצליחו להוליך שולל את תומכיהם בדבר כוונותיהם האמיתיות, להציג את עצמם בפני העולם, בגיבוי החשובים שבכלי התקשורת הישראליים והזרים, כשוחרי שלום ולהשחיר את פני ישראל גם בשעה שביצעו פיגועי התאבדות עקובים מדם.

ההכרה של בנימין נתניהו, שעלתה לו בייסורים כה רבים, נפלה על הפלסטינים כרעם ביום בהיר. מעכשיו, חששו, ייאלצו לחשוף את כוונותיהם האמיתיות. שהרי אם כנים הם בהסכמתם לנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים", ומדינתם תהיה - עכשיו גם בהסכמת הליכוד - מדינת העם הפלסטיני, ההיגיון הבסיסי של הנוסחה יחייב אותם להכיר במדינה השנייה, ישראל, כמדינת העם היהודי.

דקות ספורות בלבד לאחר נאום נתניהו, הדקות שבהן פועלות תחושות התשתית הבראשיתיות, עלו דוברי האומה הערבית לשידור, ומתוך דחף שאינו ניתן לשליטה הסירו את המסווה מעל כוונותיהם האמיתיות. באום אל פחם וברמאללה, בדמשק ובקהיר, הם שללו בעוינות בוטה את תביעת נתניהו שיכירו בישראל כבית הלאומי של העם היהודי. למרות העובדה שראש הממשלה לא התנה את הכרתו במדינה פלסטינית - ההכרה ניתנה בלא כל תמורה - בהכרה דומה של הערבים בישראל כמדינת העם היהודי, מיהר נשיא מצרים, הבכיר והסמכותי במדינאי העם הערבי, להכריז בפומבי, שאיש במצרים או במקום אחר לא יכיר בישראל כמדינת העם היהודי. זו הכרה וזה שכרה.

לו רצו הפלסטינים מדינה, הם יכלו לפעול על פי התרחיש (המשתלם כל כך) הזה: הכרת נתניהו במדינה פלסטינית, יכלו לומר, אינה מספקת, אך היא בסיס למשא ומתן. הם הרי יודעים, שארצות הברית ואירופה, ותומכיהם בישראל כמובן, יפעילו לחץ אדיר על ממשלת ישראל, שסופו ויתורים בכל התחומים כמעט, לרבות ויתור על התביעה מהערבים להכיר בישראל כבית הלאומי של העם היהודי.

שהרי גם יהודים לא מעטים ומוסדות בעלי השפעה תומכים בסירובם בעניין זה. הנה, מי שזכה השנה בפרס ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מסרב בתוקף לכלול סעיף כזה - היינו, שישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי - בהצעת החוקה ("בהסכמה") שלו, שבגינה בעיקר קיבל את הפרס.

אך גם כאשר חרב חדה של אמת מונחת על צווארם, יש יהודים שאינם מתייאשים מהאשליה. גם הם מיהרו להאשים את היהודים בסירוב הערבי, גם הפעם, ללחוץ, את היד המושטת. וכדרכם של יהודים כאלה בכל הדורות - לכן ארכה הגלות וקשים הם חבלי הגאולה - האשמה לעולם נופלת על כתפי בני עמם.