פעם, בשנות השמונים של המאה שעברה, היה המשק הישראלי מנוהל מלמעלה, על ידי ממשלה גדולה שהטילה מגבלות רבות ואיסורי יבוא מגוונים. המטרה המוצהרת היתה להגן על התוצרת המקומית, אך התוצאה היתה משק ישן ומפגר, עם רמת חיים נמוכה ושכר נמוך, שמתמחה בתעשיות מסורתיות כמו טקסטיל, ברזל, פלסטיק ועץ.

בתחילת שנות התשעים התרחש שינוי גדול. המשק נפתח ליבוא מתחרה מהעולם, בוטלו איסורים רבים והמכס הורד לגובה סביר. כתוצאה מכך, עברה התעשייה הישראלית מהפך: היא פיתחה תעשיות מתקדמות כמו היי-טק, תקשורת, ביו-טכנולוגיה - כאשר גם התעשיות המסורתיות עוברות להתמחות בתחומים מתוחכמים בעלי ערך מוסף גבוה.

כל זאת לא מנע משני מפעלי ברזל ללחוץ על משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שיחזיר ויטיל היטלי יבוא על ברזל. המשרד נענה, והטיל לאחרונה ערובה זמנית בשיעור של 133 דולר על כל טונה ברזל מיובא, במטרה הישנה נושנה: "הגנה על התוצרת המקומית". נציבות האיחוד האירופי הגישה תלונה למשרד התמ"ת, בטיעון שהמהלך נעשה בניגוד לכללי הסחר העולמי שישראל מחויבת להם. איגוד הקבלנים ויבואני הברזל הודיעו שיעתרו נגד ההחלטה.

אך יש קבוצה גדולה שקולה לא נשמע: הזוגות הצעירים, שדירתם תתייקר באלפי שקלים בשל עליית מחיר הברזל. גם ענף התשתיות יסבול בשל התייקרות בנייתם של מסילות ברזל, גשרים ומבנים, פגיעה בצמיחה במובן הרחב.

המשבר העולמי גרם לירידת מחיר הברזל בעולם, וגם אנו צריכים ליהנות מכך. אך משרד התמ"ת רואה את תפקידו בהגנה על שני היצרנים שמעסיקים כ-300 איש, ולא על האינטרס של הציבור הרחב, למרות שהניסיון שנצבר מלמד, שמי שמרוויח מההיטלים הם בעלי המפעלים ולא העובדים. בכל מקרה, עובדי המפעלים יוכלו לעבור למפעלים אחרים, כי בתחום עיבוד הברזל יש ביקוש רב לעובדים מקצועיים.

אם שר התמ"ת, בנימין בן אליעזר, יחליט להפוך את הערובה הזמנית להיטל הגנה קבוע, הדבר יחייב את התערבות שר האוצר. ראוי לקוות שיובל שטייניץ יבין היטב את הסוגיה, וימנע את הסגת המשק 30 שנה אחורנית.