החרמת דיוני הכנסת על ידי האופוזיציה בשבועות האחרונים תיזכר ללא ספק כאחת מנקודות השפל בתולדות הפרלמנטריזם הישראלי. בצעד קיצוני ובוטה הטילו נבחרי העם חרם על ביתו של העם, ובכך בגדו בבוחר ששלח אותם אך לפני חודשים אחדים לייצגו נאמנה מספסלי האופוזיציה.

לא היתה כזאת בישראל. מעולם, גם לא בימי געש, קיטוב, והתנצחות מרים ביותר, לא קם המיעוט ואחז בנשק החרם - נשק שאפילו ביום הדין, כשכלו כל הקיצין, לא יאה להניפו.

אמת, "תמיד צריך לדאוג כי גם המיעוט ירגיש שהבית המשותף הוא גם ביתו שלו, ולא מבצר של שונאיו ואויביו", כדברי זאב ז'בוטינסקי במאמרו "על מיוריזציה"; אמת, אסור לאפשר לרוב לרמוס את זכויות המיעוט; אמת, הכנסת אינה חותמת הגומי של הממשלה, ואינה צריכה לשתוק כאשר זו מביאה חוקים פגומים מבחינה ציבורית, אשר אינם מתיישבים עם המוסר הפוליטי.

אבל אפילו הפך הבית ל"מבצר של שונאים ואויבים", אין להשבית בשום פנים את פעימות הלב של הדמוקרטיה, שהדיאלוג המתרחש בין המיעוט לרוב באולמות הפרלמנט הוא הוא נשמת אפה.

כאשר שליחי המיעוט אוחזים בנשק האסור, משל היינו במרכז מפלגה או בכיכר העיר, הם מדרדרים את כבודה של הכנסת לשפל חדש; בשעה שמוקדי הדיון ננטשים בידיו של הרוב, מתעצמת התחושה הציבורית, הרווחת ממילא, שהכנסת בלתי רלוונטית, ואינה ממלאת אחר ייעודה המהותי כזירת הפולמוס; כשהעם בישראל רואה כיצד כנסת ריקה מקיימת דיון בתקציב דו-שנתי ומכריעה בסוגיות כלכליות-חברתיות הרות גורל בימים של משבר כלכלי עמוק, ללא ויכוח של ממש, ללא שקלא וטריא אמיתיים שיורדים לשורש העניין, הרי בכך ספגו כללי המשחק מכה קשה, וחלילה אנושה.

אם תחדל הכנסת, באשמתה שלה, לשמש זירת דיון וויכוח, היאך תוכל ביום פקודה לשאת פניה אל הציבור ולבקש את אמונו בה ובתפקידה? אם הרשות המחוקקת עצמה בוגדת בייעודה, כיצד תוכל להתעקש על עצמאותה מול הרשות השופטת, ולתבוע את עלבונה אם וכאשר זו תזלוג לתחומה? וחמור מכל, אם על זוטי דברים הונפה חרב החרם, כיצד חלילה תנהג הכנסת בשעה שיובאו לפניה ההכרעות הקיומיות באמת, הקשות מכל?

בשיא השפל, כאשר מביאה הממשלה חוקים פסולים ציבורית ומוסרית (כגון זה הקרוי "חוק מופז", הקובע כי די בשבעה ח"כים כדי להתפלג מסיעה), והמיעוט מצדו בקלות דעת נוטש את ספסליו ומותיר את הכנסת בזויה ומושפלת - לא יכול העומד בראש הכנסת לעמוד מנגד.

בהגיע רגע האמת, הוא אינו רשאי לרחוץ בניקיון כפיו ולשחק לידי הרוב, בתואנה שכאיש פוליטי, כאיש הרוב, מחובתו להגן על משילות הרוב ויהי מה. לא ולא. עליו לעמוד בתווך ולפעול. מוטלת עליו חובה דחופה, להשיב ללא שיהוי את מטוטלת הוויכוח, חריף ונוקב ככל שיהיה, לנדנודה התקין, המתמיד. עליו לפעול כך למען אמון העם בכנסת, למען חוסנה של הדמוקרטיה בישראל, גם אם ישחק הדבר לידיו של מי שבחוסר תום לבו יגזור מכך קופון פוליטי או רווח אישי.

דמוקרטיה אמיתית איננה מסתיימת בספירת הקלפיות, אלא נמדדת ונבחנת מרגע שהבחירות הוכרעו.