נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, נשא בסוף השבוע כמה דברים אמיצים וחריפים על אודות מצב שמירת זכויות האדם בישראל. בהרצאה שנשא מטעם תוכנית "משפטנים לזכויות האדם" של הקרן החדשה לישראל, אמר ברק כי ליהודים יש זכות ראשונית לעלייה לישראל, אבל מרגע שהם מגיעים לכאן זכויותיהם צריכות להיות שוות לזכויות הערבים. הוא דיבר בזכות שמירת אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובו בזמן צידד בהיותה מדינת כל אזרחיה, והתריע כי מצב זכויות האדם בשטחים משפיע על המצב בישראל. "אם תשאל יהודי: האם אתה בעד שוויון עם ערבים? הוא יגיד בוודאי; אם תשאל: אם הוא בעד לזרוק את כל הערבים לים, יגיד בוודאי. הוא לא רואה סתירה בין הדברים", אמר ברק.

חריפות דבריו של ברק מעידה על הסכנה הגדולה שעומדת לפתחה של הדמוקרטיה הישראלית ביחסה למיעוט הערבי שחי בתוכה. אם אדם זהיר ומדוד כברק בוחר להתנסח בחריפות שכזאת, כי אז הסכנה חמורה. צריך להקשיב היטב לדברי נשיא בית המשפט העליון בדימוס ולאבחנותיו. עולה מהן שערכי הדמוקרטיה, בעיקר בכל הנוגע למיעוט הערבי, לא הופנמו מעולם. לא די בקיומן של בחירות ובהפרדת הרשויות כדי להעיד על חוסנה של הדמוקרטיה; ברק מפנה זרקור חשוב אל הלכי הרוח בחברה.

בו בזמן מותר גם לתמוה מדוע נשא ברק את דבריו רק עכשיו. למי שעמד בראש בית המשפט העליון של ישראל במשך 11 שנים היו אינספור הזדמנויות להתריע ואף לפעול לשיפור מצב זכויות האדם והדמוקרטיה בישראל ובשטחים. בית המשפט בראשות ברק לא עשה די בתחום זה. האקטיוויזם השיפוטי של ברק נעצר לא אחת כאשר היה מדובר בשאלות של שמירת זכויות האדם בשטחים, ובית המשפט התחמק מלהכריע במשך שנים בסוגיות עקרוניות. גם יחסה של המערכת המשפטית כלפי המיעוט הערבי בתוככי ישראל לא מתאפיין תמיד בשוויוניות, מי כברק יודע זאת, והוא לא התריע על כך בזמן. האם גילה עכשיו דברים שלא ידע קודם לכן, או שמא רק עכשיו אזר אומץ לאומרם? בכל מקרה, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.