הוויכוח עם ארצות הברית על הקפאת ההתנחלויות הוא ויכוח סרק, שנועד למטרה אחת: ביסוס מעמדו של ממשל אובמה כ"מתווך הוגן" בעיני הפלסטינים ומדינות ערב, בניגוד לממשל בוש שנתפש ברמאללה, בקהיר ובריאד כעושה דברה של ישראל. ברק אובמה רוצה להראות, שהוא מכופף את בנימין נתניהו. זה לא בהכרח רע לנתניהו: כל רגע, שעובר בדיונים מיותרים על עתידם של שלדי בניינים ודירות ריקות בהתנחלויות, דוחה את ההכרעות הקשות שניצבות עוד לפניו ומותיר את הקואליציה שלו יציבה.

הרי גם אם הבנייה בהתנחלויות תוקפא לעולם ועד, ואפילו מחיצת גבס או מלונת כלב לא ייבנו שם, המציאות המדינית לא תשתנה. השלום לא יפרוץ, ישראל לא תשתחרר מהכיבוש ומתנגדיה בעולם ימשיכו להאשים אותה באפרטהייד ובדיכוי הפלסטינים. יש גבול לתמורה שאפשר לקבל על מה שלא עושים.

הדיון האמיתי יתחיל בשלב הבא, שבו יציג אובמה את תוכניתו לשלום במזרח התיכון - או שנתניהו יפתיע אותו ביוזמה עוקפת, שתשחרר את ישראל מהסדר כפוי. כך נהגו מנחם בגין בתהליך השלום עם מצרים, ואריאל שרון בתוכנית ההתנתקות מעזה. הם העדיפו לשלם מחיר קטן יותר במזומן, אבל שלטו בהתפתחויות המדיניות ולא נתבעו לוויתורים גדולים עוד יותר.

עד עכשיו נתניהו העדיף להיראות כמי שנכנע ללחציו של אובמה, והתפשר על עקרונות הליכוד לטובת היחסים עם אמריקה. אם ימשיך בקו הפסיווי הזה, הוא ייתקל בתביעה לנסיגה מכל השטחים, שאתה יתקשה להתמודד. היענותו לאובמה בעניין המדינה הפלסטינית הראתה שנתניהו איננו יצחק שמיר. אין לו את העוצמה הנפשית הדרושה להתמודדות עיקשת נגד האמריקאים, וגם לא את המחויבות האידיאולוגית לארץ ישראל השלמה. גם אם אינו מאמין בשלום ובפשרה עם הערבים, נתניהו רוצה שישראל תהיה מקובלת בקהילה הבינלאומית ומבין את חשיבות היחסים עם ארצות הברית. בטוב או ברע, הוא מתקרב להכרעה מהסוג שקיבלו בשעתם בגין ושרון.

נתניהו עשוי לחשוב, שייטב לו אם יציע לפנות התנחלויות מבודדות, להחזיר מתנחלים מהגדה המערבית בלי לפנות את צה"ל, או לנהל מו"מ מזורז לשלום עם סוריה (זה מה שניסה ב-1998, כדי לנער מעליו את הלחץ האמריקאי לנסיגה נוספת בגדה). ואולי ימציא משהו מקורי ומעניין שלא חשבו עליו קודם.

המשותף לכל הרעיונות האלה הוא שאי אפשר לבצעם עם הקואליציה הנוכחית של נתניהו. כדי להתקדם מעבר להבלים של הקפאת ההתנחלויות אל מהלך מדיני אמיתי, נתניהו יצטרך לצדו את ציפי לבני. ש"ס, ישראל ביתנו והבית היהודי לא ייתנו לו לוותר על מילימטר. קדימה היא העתודה האסטרטגית שלו, ובלעדיה נגזר עליו לנדוד כמצורע בעולם, לספוג חבטות פומביות מאובמה ומהאירופים ולסיים עוד קדנציה כושלת בלי להותיר אחריו מורשת.

זו הסיבה שנתניהו צריך לשמור על קדימה חזקה באופוזיציה. בלעדיה, הוא יהיה כלי משחק בידיהם של ליברמן ואלי ישי. רק קיומה של אלטרנטיווה פוליטית לקואליציה הקיימת תאפשר לו להמשיך ולהתקדם.

במהלכיו לפירוק קדימה באמצעות "חוק מופז" נתניהו חותר נגד עצמו: אם יחזק את הליכוד בכמה ח"כים נוספים הוא רק יקנה לעצמו עוד "מורדים", שיחתרו נגד כל יוזמה ומהלך מדיני. מי שיחזור מקדימה לליכוד יצטרך להראות שם את נאמנותו לערכים הישנים ולהציג עמדות ימניות. אפשר להבין את הפיתוי הטמון בריסוק המפלגה היריבה, אך אם קדימה תתפצל, נתניהו ייכלא בקואליציה עם "שותפיו הטבעיים" מהימין הקיצוני וייקלע לעימות מחריף והולך עם ואשינגטון.

נתניהו צריך לשמר את העתודה האסטרטגית שלו, במקום לחפש רווחים טקטיים. בקדנציה הקודמת הוא נפל מהשלטון, מכיוון שנשאר עם הימין הקיצוני ולא דאג לקואליציה חלופית, עד שהימין נטש אותו בתגובה להסכם וואי. חבל שזה יקרה לו שוב, אחרי שהתאמץ כל כך לחזור לשלטון.