יו"ר הכנסת, ח"כ רובי ריבלין, מתח ביקורת חריפה על האופוזיציה על כך שדירדרה את הכנסת לשפל חסר תקדים, עד כדי בגידה בבוחרים ("שפל חדש בכנסת", "הארץ", 25.6). אף שאני מזדהה עם המהלכים העקרוניים של יו"ר הכנסת נגד "חוקי המשילות" אני סבורה, שהצעד הלא שגרתי ואולי קיצוני, שנקטה האופוזיציה, של החרמת דיוני התקציב, היה מוצדק.

עם זאת, אין להתעלם מהצביעות של האופוזיציה, ובראשה של היו"ר שלה ח"כ ציפי לבני, שערב הבחירות הציעה את אותם חוקים עצמם ואף העלתה אותם כדרישה במשא ומתן הקואליציוני. נחשף כאן חולי בסיסי של הדמוקרטיה הישראלית: חברי כנסת מגינים על זכויות האדם והדמוקרטיה רק כשזה תואם את מטרתם הפוליטית.

המשבר בנוגע לזכויות האדם בישראל נובע מכישלון הכנסת לשמור עליהן. פעם אחר פעם הפרה הכנסת את חובתה להרחיב את ההגנה על הריבון האמיתי בדמוקרטיה: האזרח, האדם באשר הוא אדם. הכנסת לא הגנה על זכויות בסיסיות כמו חופש הביטוי, הזכות לשוויון, חופש דת והחופש מדת. תחת זאת, באקטיוויזם חקיקתי, חוקקה הכנסת חוקים מסוכנים, גזעניים, מפלים, פולשניים ואנטי דמוקרטיים, שהם ביטוי לעריצות הרוב. אני מתקשה להיזכר ולו במקרה אחד שבו חיזקה הכנסת את ההגנה על זכויות האדם.

באחרונה, בעקבות חוקים גזעניים שיזמו ח"כים מהימין הלאומני - כמו חוק הנכבה, הדרישה להעמיד לדין את מי שקורא לשלילת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באופן שיביא לאי נאמנות למדינה, וההצעה לחייב מקבלי אזרחות ישראלית בחתימה על הצהרת נאמנות ושירות צבאי - התעורר חשש, שהניסיון לדכא את חופש הביטוי והמחאה יעמיק את תחושת הנרדפות, האפליה והקיפוח של אזרחי ישראל הערבים.

הליכוד, קדימה והעבודה אינם רוצים להיות מזוהים פוליטית ותדמיתית עם יוזמות של קיצונים מ"ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי".

חופש הביטוי הוא אכן ערך מקודש, ויש להתקומם כנגד כל ניסיון לפגוע בו. אך כשאותה כנסת (העבודה, קדימה והליכוד) נותנת לגיטימציה לפגיעה בזכויות האדם כדבר שבשגרה ומחוקקת, למשל, את חוק האזרחות - שבכסות של עילה ביטחונית מונע מאזרחים ישראלים להקים משפחה בארץ עם בני זוגם מהשטחים ויוצר מצב של אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב' - הדבר מתקבל כמובן מאליו. החוק הזה, שנהפך לנורמה קבועה וגזענית, הוא אחת החרפות הקשות ביותר המכתימות את ספר החוקים הישראלי. הוא חמור בעיני יותר מכל שלוש הצעות החוק גם יחד, המאיימות על חופש הביטוי.

זמניות החוק היתה מרכיב מרכזי באישורו על ידי בג"ץ בהרכב של 11 שופטיו. והנה, מדי שנה ממשלות ישראל - בין שזאת ממשלת קדימה-העבודה-ש"ס ובין שזאת ממשלת הליכוד-העבודה-ש"ס - מביאות לכנסת לאישור את הארכת החוק מחדש. זהו נוהג פסול ולא מידתי. עתירות בעניין זה תלויות ועומדות לפני בית המשפט העליון.

כשיוזמת חקיקה גזענית, דראקונית ופוגענית כמו חוק האזרחות מוגשת על ידי מפלגות פסוודו-ליברליות, כמו קדימה, העבודה והליכוד, כמעט שעוברים על כך לסדר היום. כשהימין הלאומני מעלה הצעות חוק גזעניות - קמה זעקה גדולה. הדבר מעיד, שאין מחויבות אמיתית ועקרונית לזכויות האדם. הכל עניין של קוניונקטורה פוליטית, הכל משועבד למטרה הפוליטית. אם זכויות האדם משרתות את האידיאולוגיה הפוליטית של מי שנמצא בשלטון - מנופפים בזכויות האדם כבדגל. אם הגנה על זכויות האדם סותרת את האינטרס הפוליטי - אין קושי לרמוס את הזכויות. אם זכויות האדם משרתות את האידיאולוגיה של היריב מהאופוזיציה - גם אין קושי לרמוס אותן.

הדבר מעיד על צביעות ועל חוסר הבנה של העובדה, כי המבחן של זכויות האדם הוא בשעה שאתה מגן על זכויות של אנשים שאינם מסכימים אתך.

זהו השפל המסוכן באמת, שרובי ריבלין וכל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבו צריכים להתריע עליו.