אי אפשר לומר שאני לא מתקדם בחיים. לאחר 40 שנה בכנסת ובממשלה, עברתי לקריית-ספר רק כדי שיטילו בי דופי, בפעם הראשונה בחיי. מה שלא מצאו בימי הפוליטיקה שלי - למרות מאמצי חיפוש קדחתניים - מוצאים בימי פרישתי. אשרי, נתפסתי על חם בקלקלה של "ניגוד עניינים". עכשיו אני בחברה טובה, עשיתי את זה, ומעכשיו אני רשאי לראות את עצמי מועמד לראשות ממשלה. בגופי אני מקיים את התנאים ההכרחיים והמספיקים לקריירה מחודשת: אני מתכנן קאמבק.

לא היו לי אשליות בקשר לקריית-ספר. במקום שיש אנשים יש יצרים ונכלים, חשבונות אישיים ופוליטיים, והקנאה אותה קנאה, אם לא אנושה יותר. ואף-על-פי-כן - נמוך ירדו הפעם, עד לדיוטה התחתונה ירדו. לו נחשפה הזירה התקשורתית והספרותית לעין הציבור כפי שנחשפת מדי יום הזירה המפלגתית-פוליטית, ספרים שלמים היו נכתבים עליה מסוגה זיבורית.

הרבה גורמים מעוניינים עטו על המציאה, והמציאה הזאת היא אני, עוד מציאה כזאת: סופרים מתוסכלים שלא זכו בפרס הראשון, מו"לים מאוכזבים, עיתונים ועיתונאים שעינם צרה בעמיתיהם - מצליחים ומוצלחים יותר מהם, פרנסים במפעל הפיס שנקרתה להם הזדמנות לחיסול חשבונות ביניהם, ועמותה למען ארץ ישראל שלמה, שפתאום מגלה עניין לא רק בחומר אלא גם ברוח. יכול להיות שאני פרנואיד - מי לא - אך גם לפרנואידים יש רודפים, כידוע.

טוענים נגדי שמעלתי באמון, לא קיימתי את הכלל של גילוי נאות; עד שבא "תחקיר מעריב" וחשף את ערוותי. מה היה כאן לחשוף, ומה היה כאן לתחקר. הרי זה סוד כמוס הידוע לכל חמור וסוס, שאת ספריי האחרונים פרסמתי בהוצאת "ידיעות ספרים", צריך רק לדעת לקרוא עטיפות. איני חושב שהוצאת ספרים עושה טובה לסופר כשהיא מפרסמת את ספריו. בדיוק להפך: הסופר הוא שנוטה חסד להוצאה. במקרה שלי לפחות היא הרוויחה עליי ועל ספריי סכומים נאים למדיי. ועל קשריי הידועים לכל עם ההוצאה הודעתי כבר לפני שלוש שנים בטופס המתאים.

וזאת יש לדעת: אין שופט לספרים, שלא כתב ולא פרסם מימיו ספר, ולכל ספר יש הוצאת ספרים. ואין שופט שאינו מכיר סופרים מקרוב, ואף מתרועע אתם לפעמים, ואף מופיע אתם בערבי ספרות מעת לעת. לכן, אין שופט שאינו נגוע, אלא אם נאסוף שופטים מקרנות רחוב. גם זה רעיון.

לא רק הוצאת הספרים שלי נתגלתה בתחקיר, גם אחיינית נמצאה לי, שהיא עורכת באותה הוצאה. חמור מאוד, ואין לי אלא להודות באשמה: רנה ורבין היא באמת בתם של גיסי וגיסתי, אני אוהב אותה, והיא עורכת טובה בעיניי.

ובכל זאת, ובמסגרת הטיעון לעונש: זאת היתה השנה השלישית לכהונתי כיו"ר חבר השופטים, ובשנתיים הראשונות לא נבחר ולו ספר אחד של "ידיעות ספרים", רנה לא עמדה להם. מותר לשער שגם הם היו מתוסכלים שם, בהוצאה, אבל רנה מכירה אותי, ומי כמוה יודעת כפי שיודעים כל קרוביי ומכריי וחבריי: את אשר אוהב - אקפח.

הקירבה המשפחתית בינינו גם היא ידועה בציבור, בוודאי בציבור הסופרים והמבקרים והעורכים והמו"לים, רנה ואני דיברנו עליה בפומבי לא פעם, ולא ידענו שנינו שיש לנו מה להסתיר או לגלות. אך מה לעשות, דמותה של אחייניתי לא עמדה לנגד עיניי ברגע ההצבעה הגורלי, דמויות אימתניות ממנה לא השפיעו עליי ברגעי הכרעה, והעליתי עליי את חמתן.

עכשיו, בעין הסערה ובמחשבה לאחור, אני כבר יודע בבירור מה היה לי לרועץ: ביטחוני העצמי הוא שהיה. כל כך הייתי בטוח בנקיון דעתי, עד שלא ראיתי את תור הממתינים להזדמנות, שנים רבות הם חיכו לה. סוף סוף מצאנו משהו בגנותו של הצדיק הידוע, שמטיף מוסר לכל העולם. לתומי הנחתי מבלי דעת ומשים, ש-40 שנה בחיים הציבוריים מעניקות אשראי כלשהו בבנק האמינות והאמון. שוב טעית, טיפש. האם לא משתלם להתאמץ כדי להיות אדם הגון? זאת לא המסקנה המתחייבת.