משהו בעדויות החיילים שפירסם ארגון "שוברים שתיקה" בשבוע שעבר מפחיד מאוד את צה"ל. אחרת סוללת דובריו - הרשמיים והלא רשמיים - לא היתה מתגייסת למסע השתקה אלים כל כך.

התקשורת שלנו עצמאית היא. לא מסע הדה-לגיטימציה הוא שגרם לה להתייחס בביטול לעדויות. שלא כמלחמת לבנון השנייה, "עופרת יצוקה" שייכת כבר למדור הארכיאולוגיה מבחינת העניין הציבורי, מכיוון שמספר ההרוגים הישראלים בה היה נמוך. גם ללא השתדלויותיו של מפקד דו"צ, התקשורת לא התכוונה לבזבז הרבה אנרגיה על העדויות.

"שוברים שתיקה" הצליח להגיע לחיילים שאינם מטעם ולשוחח עמם, למרות האיסור המפורש "לספר בבית", שהטילו מפקדיהם. צה"ל יכול עדיין להתגאות ביכולתו להטיל משמעת. אף לא אחד מהמרואיינים לא פנה מיוזמתו לארגון. מתוך אלפי חיילים שחברי "שוברים שתיקה" ומתנדביו התקשרו אליהם - רק עשרות ספורות הסכימו לדבר. המרואיינים, אגב, חושבים שהמתקפה היתה מוצדקת, אבל מצפונם הוטרד מכמה תופעות. כולם השתתפו בפלישה הקרקעית. אף לא אחד מהם אינו נמנה עם טייסי צה"ל או מי שבלחיצת כפתור שיחררו טילים ממזל"טים. והרי רוב הקטל וההרס נגרם מהאוויר.

מדיניות "שוברים שתיקה" היא לפרסם מקרים, שעליהם מעידים שני חיילים ויותר מאותה יחידה. באמתחתם עדויות נוספות על מקרים קשים בהרבה, אבל בלי הצלבות. לכן בחוברת שפורסמה השבוע מעטות העדויות על הרג אזרחים, שללא ספק היה אפשר למנוע את הריגתם.

מסע ההשתקה וההשמצות מכוון אישית כלפי חברי "שוברים שתיקה", אבל מטרתו אחרת. ההכפשות נגדם הן תג המחיר של הצבא, כמו האש שמבעירים יושבי המאחזים בשדות הפלסטינים. המתנחלים מזהירים את הרשויות מפני הניסיון לפנותם, ואילו הצבא מזהיר את החיילים שעדיין לא הפרו את הפקודה, שלא יעזו לעשות זאת. זאת כדי להקשות על "שוברים שתיקה" להמשיך בביצוע חובתם המוסרית לדבר עם חיילים ובכך לתרום להשלמת התמונה על המתקפה - זו שישראל מנסה בכל מחיר לטשטש.

בחברה כשלנו, אמיתות יוצאות החוצה בסופו של דבר. אבל הזמן הוא גורם קריטי. לא הרי עדות שתתפרסם בעוד חמש שנים כזו שמתפרסמת היום, כשפעילי זכויות אדם פלסטינים וזרים מכינים תביעות משפטיות בחו"ל נגד הדרגים המדיניים והצבאיים הבכירים, על הפרת הדין הבינלאומי וגרוע מכך.

החוברת הנוכחית מתעדת את הדברים "הקלים" - יחסית. העדויות שגבו ופירסמו "אמנסטי", Human Rights Watch, ועדות החקירה הבינלאומיות, עיתונות זרה ו"הארץ" מכילות מקרים קשים פי כמה.

העדויות בחוברת מוכיחות שוב ושוב את אמינות העדויות הפלסטיניות. ולהיפך: העדויות הפלסטיניות מוכיחות את האותנטיות של דברי החיילים. העדויות המצטברות מוכיחות, שאין מדובר בתפוחים רקובים אלא במדיניות מודעת. לכן צה"ל ושולחיו בממשלה חייבים למנוע עוד הצלבות כאלה של אמינות.