הסרט "שיטת השקשוקה", שהוקרן בשבוע שעבר בערוץ הראשון, הזכיר לי נשכחות. זה קרה בשלהי 1998, כאשר משפחת אייזנברג החליטה למכור את החברה לישראל.

רק גורם אחד התעניין ברכישה, חברת פוטאש הקנדית, חברת ענק העוסקת בכימיקלים. היא רצתה לרכוש את החברה לישראל במטרה להיהפך למונופול עולמי בתחום הדשנים והאשלג, כי החברה לישראל שולטת ב"כימיקלים לישראל" ובמפעלי ים המלח.

ב-10 בינואר פירסמתי ב"הארץ" ידיעה שאמרה: "משפחת אייזנברג מוכרת את החברה לישראל לפוטאש הקנדית תמורת 320 מיליון דולר". העסק נראה גמור, ויש להניח כי מיקי רוזנטל לא היה עושה את הסרט שלו על משפחת עופר אם לא היתה מתרחשת תפנית דרמטית בעלילה.

למחרת פרסום הידיעה, עלה עידן עופר על טיסת אל על מבנגקוק לתל אביב. במטוס חילקו את "הארץ" ומבטו נפל על הידיעה שעסקה במכירת החברה לישראל. אף כי העסקה נראתה סגורה, הוא פנה לעו"ד רם כספי מיד לאחר שנחת, כדי שיבדוק אם בכל זאת יש סיכוי. בעשר בלילה נפגשו השניים במשרדו של כספי ומשם צילצלו ליעקב נאמן, עורך דינו של אייזנברג. נאמן ישב אז בניו יורק, עם הקנדים, מנסח את הסעיפים האחרונים להסכם.

כספי שאל: "יש על מה לדבר?" ונאמן ענה: "עוד לא חתמנו". ואז, בתוך יומיים-שלושה, ובלי לבצע יותר מדי בדיקות, הציעה משפחת עופר 330 מיליון דולר - ורכשה את החברה. מה שמוכיח, שלפעמים כדאי לקרוא עיתונים.

המשפחה רכשה את החברה לישראל לפי שווי של 620 מיליון דולר (שילמה 330 מיליון דולר עבור 53% ממנה), אך כיום עומד שוויה על 4.7 מיליארד דולר. הנה עובדה ניצחת לכך שהחברה נמכרה בזול. הנה הוכחה נוספת לקשר המושחת בין הון לשלטון.

אבל מה האמת? ראשית, החברה נקנתה מאייזנברג ולא מהמדינה. שנית, זה המחיר הטוב ביותר שניתן היה להשיג אז. שלישית - וזה הכי חשוב: יש תמורה לניהול טוב, לחזון ולהשקעה - וזה בדיוק מה שקרה בחברה לישראל מאז ועד היום.

היא היתה לחברה גלובלית, כאשר כי"ל הופכת לפלטפורמה של יציאה לעולם, עם השקעות ורכישות בכל רחבי הגלובוס. כך היא צמחה, גדלה והרוויחה, וכך עלה שוויה. וזה רק טוב. כי מהעלייה בשווי נהנים כולם; משפחת עופר, העובדים שמספרם גדל, וגם הציבור הרחב שמחזיק במניות החברה באופן ישיר, או באמצעות קופות גמל וקרנות נאמנות.

אם כי"ל היתה חברה ממשלתית, לא היה סיכוי, שהיא תצא לעולם הרחב ותתפתח כך. ראו לדוגמה את התעשייה האווירית או את מקורות. לכל אחת מהן יש פוטציאל בינלאומי אדיר, אבל הניהול הממשלתי לא מאפשר צמיחה גלובלית. אף ממשלה לא תשקיע את הכסף הדרוש לכך. היא תסתפק במינויים הפוליטיים שהיא יכולה להשחיל לחברות שבשליטתה.

סיפור מעניין נוסף התרחש סביב מכירת צים. אף אחד לא רצה לקנות את צים מהמדינה. היה מדובר בחברה בעייתית מאוד עם צי מיושן וועד עובדים חזק. שום גורם לא רצה להיכנס למיטה החולה הזאת, בעיקר כאשר המדינה רצתה להחזיק ב"מניית זהב" וגם לאלץ את הבעלים הפרטיים לשמור על מינימום של "צי ברזל", כלומר מספר מסוים של אוניות.

רק משפחת עופר התעניינה בחברה. היו לה כבר 50% מצים דרך שליטתה בחברה לישראל, והיא רצתה לרכוש את ה-50% שהחזיקה המדינה. לאחר משא ומתן ארוך סוכם על מחיר של 115 מיליון דולר. הנה זה קורה שוב. המדינה מוכרת חברה אדירה בזול ומשפחת עופר תרוויח מיליונים. הנה עוד הוכחה לקשר המושחת בין הון לשלטון.

מיד לאחר הרכישה (ב-2004) החליטה משפחת עופר להשקיע בצים. נרכשו אוניות חדשות והניהול שונה לחלוטין. עד כה הושקעו בחברה 350 מיליון דולר. אפשר רק לחלום שהמדינה תשקיע סכומים כאלה. עד 2007 הערך של צים הלך ועלה, כי הסחר העולמי התרחב מאוד, וצים ניצלה היטב את הצי החדש שרכשה. נראה היה שמשפחת עופר עשתה את עסקת חייה.

אבל אז הגיע המשבר העולמי של 2008, והגלגל הסתובב. 15% מהצי של צים עומדים עכשיו מושבתים והחברה צופה הפסדים. האחים עופר מבקשים מהבנקים דחייה בתשלום חובותיהם והם צריכים להשקיע בחברה מאות מיליונים כדי להבטיח את המשך קיומה. השווי של צים כיום הוא למעשה אפס. כל אחד מהקוראים יכול לרכוש אותה עכשיו תמורת דולר ירוק אחד בלבד.

רגע, איך זה אפשרי? הרי העשירים רוכשים תמיד נכסים מהמדינה בזול ומוכרים אותם ביוקר? אז אולי הם לא תמיד מרוויחים מהפרטה? אולי ניהול עסקים הוא עסק מסובך? אולי היזמים הם לא אויבי העם?