בצער רב וביגון קודר יש להודיע על מות התקווה האחרונה. אולי השמועות על מותה מוקדמות מדי, כאמרתו של מרק טוויין, אבל החששות הולכים ומתאמתים: אמריקה של ברק אובמה אינה מספקת את הסחורה. כוס בירה עם שוטר גזען וטפיחה על שכמו של הוגו צ'אווס הם לא מה שייחלנו לו; משא ומתן קמעוני על הקפאת ההתנחלויות, גם הוא לא מה שקיווינו לו. יותר מחצי שנה לאחר שהנשיא המבטיח מכולם החל את כהונתו, התקווה אולי עוד לא נפחה את נשמתה, אך היא כבר שכיב מרע.

הוא נכנס בסערה. נאום קהיר הצית חצי עולם; העלאת ההתנחלויות לראש סדר היום הפיחה תקווה, שבבית הלבן יושב סוף סוף מדינאי המבין כי שורש כל רע הוא הכיבוש הישראלי, ושורש כל רע של הכיבוש הוא ההתנחלויות. מקהיר היה אפשר להמריא אל על, השמים היו הגבול.

ואז נפל הממשל למלכודת שטמנה לו ישראל, נפל ואינו מראה סימנים של היחלצות.

הקפאת ההתנחלויות - עניין שהיה צריך להיות מובן מאליו אצל ראש ממשלה המדבר גבוהה גבוהה על שתי מדינות, עניין שולי שישראל התחייבה עליו ב"מפת הדרכים" - נהפכה לפתע לעיקר. ג'ורג' מיטשל מכלה את זמנו ויוקרתו על תגרנות שוק: חצי שנה, או שנה? ומה יהיה על 2,500 הדירות שבנייתן החלה? ומה על הריבוי הטבעי? וגני הילדים? ואולי יתפשרו על תשעה חודשים, לא כולל ריבוי טבעי וכולל הדירות שנבנו? הישג גדול. ירושלים כופפה את ואשינגטון, ושוב אנחנו בנקודת ההתחלה: עוסקים בזוטות, שמהן לעולם אי אפשר להגיע אל הקפיצה הגדולה מעל לתהום.

מאובמה ציפינו ליותר. מנחם בגין הבטיח פחות, ועשה שלום בפרק זמן כזה. כשהנושא האמיתי הוא פירוק ההתנחלויות, הרוח הגבית הסוערת שליוותה את אובמה נעלמת ומתחיל דשדוש מדכדך במי אפסיים. מיטשל, שמיטשל, מה ייצא לשלום מכל זה? בנימין נתניהו שוב יפגוש אותו בלונדון בסוף החודש. "נוסחת קסמים" להקפאה אולי תימצא שם, אבל המומנטום נבלם.

לא בישראל. כאן חשו מהר מאוד שאין עוד לחשוש מאובמה, והרסן הותר. אהוד ברק מיהר להכריז שאין פרטנר פלסטיני, גם לאחר שוועידת הפתח בחרה את הנבחרת הכי מתונה שנבחרה אי פעם בפלסטין, ואחר כך בהתגרות בוטה הכניס ספר תורה אל לב הרובע המוסלמי בעיר העתיקה, לעיני המצלמות, כדי שגם אמריקה תראה מי הגבר כאן.

סגן ראש הממשלה אלי ישי ויו"ר הכנסת רובי ריבלין, עוד שניים שאיתרו חולשה אמריקאית, מיהרו למעלה אדומים להכריז שם שישראל לא תקפיא שום בנייה. ולעזאזל אובמה. המתנחלים מאכלסים עוד ועוד בתים במזרח ירושלים, נתניהו שותק, והישראלים חשים שה"סכנה" חלפה: לישראל שוב מותר הכל, בעל הבית שוב יכול להשתגע.

אלא שלבעל הבית מותר להשתגע, כי בעל הבית האמיתי מראה סימנים של חולשה, של התקפלות ושל אובדן עניין במה שקורה באזור הכי מסוכן לשלום העולם. מנאומי קהיר ובר-אילן לא נותר דבר. אובמה שותק, וישי מדבר. גם "ידידי ישראל" בוואשינגטון, ידידי הכיבוש, שוב זוקפים ראש.

מקור המיטיב להכיר את סביבת אובמה המשיל אותו השבוע לאדם המפריח בכל יום כמה בלונים, בתקווה שאחד מהם יתרומם לגבהים. המקור השווה אותו בכך לשמעון פרס, השוואה שהיתה אמורה להעליב את אובמה. הבלונים שהפריח נשיא ארצות הברית לכיוון אזורנו לא נסקו עד כה. מותר כמובן לחכות לבלון הבא, תוכנית אובמה, אבל הזמן הולך ואוזל וישראל אינה יושבת בחיבוק ידיים.

ברגע שירושלים איבחנה חוסר נחישות אמריקאי היא חזרה לסורה ולתירוציה: "אין פרטנר", "אבו מאזן חלש", "החמאס חזק", תביעות להכרה במדינה יהודית ולזכויות טיסה מעל סעודיה - הכל כדי לא לעשות כלום.

אמריקה שלא תלחץ על ישראל היא אמריקה שלא תביא שלום. נכון שאין לצפות שנשיא ארה"ב ירצה לעשות שלום יותר מהפלסטינים והישראלים, אבל הוא הרי המבוגר האחראי של העולם, תקוותו הגדולה; ואנחנו כאן, אדוני הנשיא, שקועים בבוץ נורא, ב"זמן פציעות".

מאחז באזור חברון