השר לשעבר שלמה בניזרי, העומד להתחיל לרצות בקרוב עונש של ארבע שנות מאסר, עורך לעצמו כנסי תמיכה. ואת מי הוא מאשים במר גורלו? את התקשורת כמובן. בניזרי אינו הראשון ולא האחרון שעושה זאת, אך הוא לא הרפה עד שהשווה את גורלו לזה של דודו טופז: התקשורת עשתה לטופז רצח אופי עד שהתאבד, אמר, שותים את דמי כמו ששתו את דמו. בניזרי גם טען שהתקשורת עשתה "רצח האופי" לשר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון. "נניח שחטא", אמר, "אך גם לו יש ילדים".

גם בלווייתו של טופז נשמעו טרוניות דומות, אף על פי שקורבנותיו היו אנשי תקשורת. סניגורו, ציון אמיר, מאשים את התקשורת שעטה עליו "כציפורים דורסות". לא עולה בדעתו של הסניגור שאולי הוא עצמו לא מילא את תפקידו כראוי. על מי אפשר לגלגל את האשמה אם לא על התקשורת? הלקוח הקודם שלו, הלא הוא הנשיא משה קצב, חירף וגידף את העיתונות, כמוהו גם אהוד אולמרט וגם אביגדור ליברמן, שכתבי אשמה תלויים להם מעל ראשיהם - את מי יאשימו אם לא את התקשורת?

שימו לב שעבריינים מקצועיים, חברי כנופיות אלימים ורוצחים, לא מאשימים את התקשורת. הם מספיק הגונים לדעת מי עשה מה.

העיתונות שלנו אינה מה שהיתה פעם. היא הרבה יותר טובה. העיתונות המפלגתית התחסלה, וכיום הולכת התקשורת בגדול לאור הסיסמה המתנוססת בראש "ניו יורק טיימס": "כל החדשות הראויות לדפוס". התקופה שבה שר היה יכול בשיחת טלפון לעורך למנוע פרסום שעלול לפגוע בו, חלפה.

לתקשורת עצמאית יש מעורבות דרמטית ואמיצה באירועים היסטוריים. השדרן האמריקאי אד מורו, ששידר מלונדון בעת המלחמה נגד גרמניה הנאצית, הוא גם האיש שהתחיל את תהליך חיסולו של המקרתיזם. "ואשינגטון פוסט", שחשף את מעלליו של הנשיא ריצ'רד ניקסון, הביא להדחתו. "ניו יורק טיימס" פירסם באומץ את מסמכי הפנטגון וחשף את מערכת השקרים שהאריכו את מלחמת וייטנאם, אך היה זה השדרן הידוע וולטר קרונקייט, ששידר מווייטנאם: "עלינו לצאת מכאן". הנשיא לינדון ג'ונסון, ששמע את השידור, אמר לעוזריו: "איבדנו את העם". ואם עוסקים בתקשורת זרה, היה זה עוז רוחו של העיתון הצרפתי - L'Aurore שפרש לכל רוחב העמוד הראשון את הכותרת "אני מאשים", בראש מאמרו של אמיל זולה - שהביא בסופו של דבר לזיכויו של דרייפוס, והצית את חזונו של הרצל.

בעקבות היעלמותה של העיתונות המפלגתית, יש לנו תקשורת חופשית, חושפת ומבקרת. גם אם הטלוויזיה לעתים מגזימה בחדירה לפרטיותן של משפחות שנפגעו מאסון, לזכותה ייאמר שאם המשפחה מבקשת לא לצלם, היא נענית. התקשורת היא שהביאה לקדמת הבמה את עבירות האלימות והמין במשפחה, והאיצה במשטרה להתייחס ברצינות לתלונות בת זוג על בעל אלים וכיו"ב.

התקשורת מבקרת ללא רחמים את הפוליטיקאים ואת השחיתות הפוליטית, ובכך ממלאת את תפקידה ללא מורא. ביולי השנה כתבה נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר, בביטאון לשכת עורכי הדין, ש"כאשר דנים באיזון העדין בין חופש העיתונות לבין נזקו, יש לזכור את החיוניות של חופש הביטוי בחברה דמוקרטית. חופש זה אינו קניין העיתונאים בלבד, הוא הנשא העיקרי של זכות הציבור לדעת, ובלם חשוב מפני שרירות שלטונית והשחתה ציבורית".

בקרב העיתונאים יש כאלה הפועלים "בונה פידה" - בתום לב - מוכנים לעשות הכל, אפילו לריב עם מקורותיהם הפוליטיים, כדי לשמור על הדיוק. לעומת זאת יש פוליטיקאים שעדיין מתאמצים להגביל את חופש העיתונות. בהם כאלה המשחקים עם העיתונאים לפי הכלל: סקופים כפרס לכתיבה אוהדת, חרם אינפורמטיווי כעונש על ביקורת.

התקשורת אינה חופשית לכתוב ככל העולה על רוחה, אך עושה כמיטב יכולתה למלא את שליחותה המקצועית. בגדול היא משקפת את המתרחש ואכפת לה. ואם אתם לא תמיד אוהבים את מה שאתם קוראים ורואים, תתחשבנו עם מנהיגיכם - אל תשברו את המראה.