הדבר המדהים באמת בגל הרציחות של השבועות האחרונים הוא ההשתאות הישראלית הקולקטיווית מגילויה של אלימות בקרבנו. שוב נחשף כשרוננו למחוק מהשיח את האלימות היום יומית, הכרוכה בשליטה הממושכת שלנו על הפלסטינים ועל אדמתם.

גם כשאין הרוגים ופצועים פלסטינים מידי צה"ל, אין הפוגה בכוחנות השגרתית העומדת בבסיס משטר הכיבוש. בכל מגבלת תנועה וצו הפקעה שותפים ישראלים רבים: מהשרים האחראים, דרך המשפטנים שמכשירים ומנסחים, עבור בקצינים המבצעים ובקלדנים ובמתרגמים. כל חייל ששומר על התנחלות, כל רב שמכהן בה וכל גננת שותפים למעשה האלימות הממסדית הקדמון - הקמתה על אדמות פלסטיניות (ציבוריות או פרטיות, היינו הך). זו אלימות שמשחזרת ומשעתקת את עצמה מדי רגע, כי הגזל הראשוני ממשיך לפגוע.

למערכת המשפט הצבאית, ששופטת רק פלסטינים תושבי הגדה, תפקיד חשוב בשעתוק האלימות. במערכת המשפט האזרחית הישראלית, קבוצות חברתיות שאינן חלק מהשלטון משתדלות למנוע ממערכת המשפט להעדיף את האינטרסים של מרכזי הכוח. לעומת זאת, במערכת המשפט הצבאית השליט מפעיל את כוחו כמעט בלי הפרעה, כדי להבטיח את שליטתו ואת זכויות היתר שלו. הכובש מייצר חוקים שכל מטרתם להעניש ולהרתיע את הנכבש שמעז להתנגד.

בחברה הנורמטיווית אלימות נגד ילדים נתפשת כמזעזעת במיוחד. והנה, חיילים ישראלים (מי ימנה את מספרם?) עצרו ועוצרים זה עשרות שנים ילדים פלסטינים, לעתים קרובות באישון לילה, על סמך הודאות של ילדים אחרים, שניתנו חודשים ושנים לאחר ביצוע העבירה נגד הכיבוש. הם נחקרו ונחקרים באישון לילה ונעצרים עד תום ההליכים, גם כשהם בני 14 ו-13. השופטים הצבאיים לא מוצאים פסול בכך. בדרך כלל עדיף לילדים למהר ולהודות בהאשמות (למשל יידוי אבנים בין השנים 2001 ל-2004, בלי אזכור תאריך ומקום ספציפיים), ולחתום על עסקה. משפט אמיתי (עדים, חקירה צולבת) - בעודם במעצר - יארך יותר מתקופת המאסר הצפויה.

בסוף יולי הוצא צו צבאי, המורה על הקמת בית משפט צבאי לנוער. אחרי 42 שנה אפילו הצבא הבין, שיש משהו פסול בשופט צבאי שגוזר את דינם של בן 35 ובן 13. אבל עדיין, לפי החוק הצבאי הישראלי, פלסטיני מפסיק להיות קטין בגיל 16 - שנתיים לפני הקטין הישראלי. לפי הצו החדש, עונשו של הקטין ייגזר לפי מועד הגשת כתב האישום. זו הודאה קלושה בנוהג האלים שהיה קיים שנים, כשהעונש נקבע לפי מועד גזר הדין. למה קלושה? כי עדיין מעצר ילדים והארכותיו מתבצעים כבעבר. עדיין התאריך הקובע אינו תאריך ביצוע העבירה נגד הכיבוש. לפי הצו, אם עברו שנתיים מאז בוצעה העבירה שעשה אדם בהיותו קטין - אין להעמידו לדין אלא אם התביעה הצבאית הראשית תדרוש אחרת. איזו תביעה צבאית - חתול ששומר על שמנת - לא תשוש לתבוע?

מבכיר השופטים הצבאיים ועד אחרון הטוראים במחסום - מאות אלפי ישראלים נורמטיוויים לחלוטין ולא אלימים בביתם - שותפים במשימה של ניהול, תיחום, הגבלת ואילוף החברה האחרת תוך פגיעה מצטברת בזכויותיה, ברווחתה, בשלומה. זו הנורמה, שאינה מחושבת אצלנו בסטטיסטיקת האלימות והאלימים.