החשיפה של ספרי הלימוד בהיסטוריה, המבקשים ללמד את הנרטיב הישראלי לצד הנרטיב הפלסטיני (אור קשתי, "הארץ", 22.9), מחזירה לשיח הציבורי את הדיון העקרוני על התפישה הרלטיוויסטית - זו המניחה ש"אין אמת", ולכן ראוי שנסתפק בעמדות המוצעות על ידי הצדדים השונים בוויכוח ההיסטורי.

התפישה הזאת ראוי שתידחה, קודם כל בשל צביעותם של החוגים המחזיקים בה. משום מה, אם ניקח לדוגמה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם מציעים לאמץ גישה רלטיוויסטית רק כשזו אמורה לערער את "הנרטיב הציוני", אבל לעולם לא כשמדובר בנרטיב הפלסטיני. כך, למשל, טרם נשמעה במחוזותינו ההצעה ללמד ב"ראייה כפולה" את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בחברון, בפורים 1994: מצד אחד של הדף יופיע ה"נרטיב הפלסטיני", המדבר על טבח אכזרי של רופא ב-29 מתפללים תמימים, ומולו ה"נרטיב היהודי", המדבר על איש חסד שלא יכול היה לשאת את ההרג הנמשך בחבריו, עד שעשה מעשה של "הגנה עצמית קולקטיבית" על ציבור המתנחלים.

אגב, באותה רוח היה אפשר ללמד גם את רצח רבין: מצד אחד "הנרטיב השמאלני", שבו נרצח ראש ממשלה רודף שלום על ידי מתנגד פוליטי, ומצד שני "הנרטיב הימני", שבו צעיר תמים ממוצא תימני בשם יגאל עמיר נפל קורבן לקונספירציה מתוחכמת של השב"כ.

אבל גם אלמלא צביעותם של "הנרטיוויסטים", תפישתם היתה צריכה להידחות על הסף. בוודאי כך הדבר כשמדובר במישור העובדות: האם ירו היהודים את הירייה הראשונה במלחמת העצמאות, או שמא היו אלה הערבים? מה היו היקפי הכוחות והתחמושת של כל אחד מהצדדים? האם נעשו פעולות גירוש של ערביי ארץ ישראל, או לא? אנחנו רשאים לצפות מן ההיסטוריונים לתשובות ברורות לכל השאלות האלה.

אכן, הוויכוח כמעט בלתי נמנע כשמדובר במישור הפרשנות, כלומר הבנת הקשר הסיבתי שבין העובדות השונות. אבל גם שם אין לוותר על עצם החתירה להכרעה, קשה ושנויה במחלוקת ככל שתהיה. הכרעה כזאת תיתכן באמצעות צירוף כמה שיותר נתונים (מסמכים, ראיונות וכדומה), שיוכלו להצביע על התשובה "הנכונה" (לפחות מבחינת בני הזמן ההוא, והרי זה עניינה של כתיבת היסטוריה).

כך יש, למשל, לגבש תשובה לשאלה האם היתה מזימת גירוש מתוכננת של ערביי הארץ או לא, ואם כן, האם נבעה מרצון ראשוני לראות את הארץ נקייה מערבים, או שנולדה כתגובה למלחמה שכפו הערבים והולידה תחושה שמדובר ב"משחק סכום אפס" - אנחנו או הם.

מי שטוען שאין כלל אפשרות להכריע בין נרטיבים, צריך לומר מדוע אינו מציע לוותר על מערכת המשפט, שגם היא מתיימרת להכריע הכרעות כאלה, ואף גוזרת גורלות בעקבותיהן. אכן, יש צורך באנשי מקצוע מיומנים לצורך הכרעות מסוג זה - בין אם מדובר בשופטים ובין אם בהיסטוריונים - וזו בדיוק הסיבה מדוע ספר ללימוד היסטוריה אמור להתמקד אך ורק בעמדותיהם של היסטוריונים מקצועיים, ולא של "צדדים לאומיים" (שאז הוא מבטא אידיאולוגיות ולא מחקר).

כמובן שגם בין ההיסטוריונים, כמו בין שופטים, תיתכן מחלוקת, אבל מחלוקת כזאת אמורה להתבסס על טיעונים והוכחות שחותרים כולן לאמת, מתוך הנחה שאמנם יש אמת כזאת, גם אם לא תמיד קל להגיע אליה. כשם שלא נקבל משופטים אמירה רלטיוויסטית הטוענת ש"זה הנרטיב שלי", ומבססת את הפסיקה על אידיאולוגיה או על תחושת בטן, כך אין לקבל זאת מהיסטוריונים.