כל הנחלים הולכים עדיין אל הים, על פי מגילת קהלת, שבה קוראים בשבת של חול המועד סוכות; והים איננו מלא, בינתיים. אך כל זה עומד להשתנות: הים גאה יגאה בקרוב בגלל שינויי האקלים העולמי, וספינות סוחר כבר מפליגות בים הארקטי מצפון לסיביר - בפעם הראשונה בתולדות כדור הארץ. האם העולם מתקרב אל הקץ?

למראה קרחוני העד שמתמוססים ומתמוטטים, אפילו מכחישי השואה האקולוגית - אחרוני המכחישים - מתחילים לגמגם; והעולם, בשארית כוחו, מנסה להציל עצמו מידי עצמו, בטרם תהפוך הפלנטה הזאת לפלנטה אחרת.

אין היום מדינאי הראוי לתפקידו, שאינו מעלה את התחממות כדור הארץ על ראש דאגתו, על ראש סדר היום שלו ושל בוחריו; ואין היום היגד שלטוני בלי התייחסות לגזי החממה ולצורך הדחוף להגביל את פליטותיהם, לכלוא את השד המזהם בארובה, להחזיר את גלגלי התעשייה והתחבורה לאחור, בתנועתם קדימה.

יותר ממאה ראשי מדינות נפגשו בשבוע שעבר בניו יורק לדיון חירום נוסף. מי לא היה שם; בנימין נתניהו לא היה.

דווקא הוא, הנחשב למומחה לטרור - לפחות בעיני עצמו - כבר היה צריך לדעת: צינורות הנפט הם צינור הדם של הטרור העולמי; וכל עוד לא ישתנה מיתאר הזרימה, ולא תפותח אנרגיה חלופית - שמש, רוח ומים - יתפשט החלק האפל של הכדור על חשבון חלקו המואר. המשטרים הדמוקרטיים ימשיכו ללחך את פינכת הנפט של משטרי העריצות והשחיתות, שרוב הבארות השופעות נמצאות בחצרם. נפלו המחיצות בין עניינים מדיניים-ביטחוניים, שהם ברומו של עולם, לבין ענייני הסביבה, שהם אצלנו בשפל המדרגה.

אבל ביבי לא בא, כאילו שוב ביקש להוכיח שישראל אינה חלק מהשלם, כאילו היא אי מבודד; אלא שגם אפשרות של אי אינה קיימת: איים יהיו ראשונים להישטף כשפני המים יעלו.

תאמרו - היה עסוק, ונאלץ להישאר במלון הסמוך. גם אובמה טרוד באי-אלו בעיות, גם לקנצלרית חיכו בחירות כלליות בבית. תאמרו - ישראל מדינה קטנה, מה יש לה לתרום בפורום כזה. גם דנמרק קטנה, אך דווקא היא תארח בעוד שלושה חודשים את מנהיגי כל העולם, כדי לנסח הסכם חדש לצמצום הפליטות. האם תזכה קופנהאגן לארח את נתניהו? כנראה לא.

אמנם ישראל מדינה קטנה, אך כמזהמת היא די גדולה; וכל מדינה, בלי הבדל, חייבת לראות את עצמה כאילו היא אמריקה או סין או הודו או ברזיל, אחראית לשלום העולם ולרווחת המין האנושי.

מנהיגי ישראל, שדווקא אוהבים לתור תבל ומלואה, אינם אנשי העולם הגדול. הם אנשי העולם של אתמול. כך בעמדותיהם-חפירותיהם, כך במלחמות שלהם - המלחמה הבאה היא תמיד המלחמה הקודמת - וכך במדיניות הסביבה. הם מוכנים להשתתף בצער העולם, בוודאי, בתנאי שהם במרכז העולם, במרכז הצער. ואם לא, שיילך העולם לאבדון יחד עם אחמדינג'אד.