בשיחת טלפון אחת לנציג אש"ף בז'נווה הביע מחמוד עבאס את הזלזול שלו בפעולה עממית, ואת חוסר האמון שלו בכוחה המצטבר ובמקומן של תנועות המונים בתהליכים של שינוי.

במשך תשעה חודשים עמלו אלפים - פלסטינים, תומכים בחו"ל, פעילים ישראלים נגד הכיבוש - כדי שמתקפת צה"ל לא תיקבר בפח האשפה שאליו משליכים העמים הכובשים את מה שלא מסתדר עם תפישת העליונות שלהם. הודות לדו"ח גולדסטון, אפילו בישראל החלו לגמגם משהו על הצורך בבדיקה עצמאית של המתקפה על עזה. אבל שעה קלה לאחר שזכה בביקור של הקונסול הכללי האמריקאי ביום חמישי, הורה מנהיג ארגון השחרור הפלסטיני לנציגו במועצת זכויות האדם של האו"ם, לבקש מעמיתיו לדחות למארס את ההצבעה על אימוץ מסקנות הדו"ח.

לחץ אמריקאי כבד וחידוש המו"מ לשלום הם ההסבר להוראה. דוברים פלסטינים התפתלו בסוף השבוע בין הגרסאות השונות, כדי להכשיר את הצעד, והסבירו שאין מדובר בביטול אלא בדחייה לשישה חודשים. האם בתוך שישה חודשים נציגי ארה"ב ואירופה בז'נווה יאמצו את הדו"ח? האם בחודשים הבאים ישראל תישמע לחוק הבינלאומי, תעצור את הבנייה בהתנחלויות ותודיע על מו"מ מיידי לפירוקן ולהקמת מדינה בשטחים? האם זה מה שאימוץ הדו"ח היה מסכן? ברור שלא.

הרבה איוולת פוליטית וקוצר ראות חשף הטלפון הזה, ערב חגיגות הניצחון של החמאס לכבוד שחרור האסירות. דווקא ביום הזה הוא העלה את עזה לכותרות בהקשר של תבוסתנות אש"ף, של יריקה בפני קורבנות המתקפה - כך הרגישו בעזה ולא רק בה. עבאס אישר, למעשה, שהחמאס היא שמהווה את ההנהגה הלאומית, וסיפק תחמושת לטענה שדרכה - דרך המאבק המזוין - מניבה הישגים שאין למו"מ.

לא מדובר במעידה מבודדת, אלא בדפוס - מאז בישלה הנהגת אש"ף עם נורווגים תמימים ופרקליטים ישראלים ממולחים את הסכם אוסלו. זלזול וחוסר עניין בידע ובניסיון שצבר המאבק העממי הארוך של תושבי השטחים הכבושים הובילו לשגיאות הראשונות (היעדרה של קביעה מפורשת, שהמטרה היא הקמת מדינה בגבולות מוגדרים, ויתור על איסור בנייה בהתנחלויות, שכחת האסירים, חתימה על אזורי C וכו'). הוותרנות הכרונית מתורצת תמיד ברצון "להתקדם". ובשביל אש"ף ופתח ההתקדמות היא בעצם קיומה של הרשות - שפועלת יותר מאי פעם כסוכן משנה של צה"ל, השב"כ והמינהל האזרחי.

זו הנהגה שהשתכנעה שמאבק מזוין - לבטח בתנאי העליונות הצבאית הישראלית - אינו יכול להוביל לעצמאות (ואכן, ההשלכות הרות האסון של האינתיפאדה השנייה מוכיחות את צדקתה של עמדה זו), ושמאמינה במו"מ כדרך אסטרטגית להשגת מדינה ולהשתלבות בעולם שארה"ב מעצבת. אלא שבעולם כזה יש שכר אישי לוותרנות הכרונית, והוא הטבות להנהגה ולמעגלים המיידיים שסביבה. השכר האישי קובע את הטקטיקה.

האומנם הברירה היא רק בין מו"מ לבין תיאטרון של מאבק מזוין (בין אינדיאנים לצבא בעל נשק סופר-מתוחכם), כפי שמציגה זאת ההנהגה הפלסטינית? לא. הברירה האמיתית היא בין מו"מ כחלק ממאבק עממי, המעוגן בשפת התרבות האוניוורסלית של שוויון וזכויות - לבין מו"מ של שותפים עסקיים, כשהזוטר מודה בהכנעה לבכיר על נדיבותו.