חג הסוכות הוא חג הטיולים והפסטיבלים. ואמנם, המוני בית ישראל מילאו השבוע את הגנים, הפארקים וחוצות הערים, מהגן הלאומי בעבדת שבנגב ועד לארץ פלגי מים בצפון הרחוק. האזרחים בילו, אכלו, שמחו, אך לבם נחמץ כאשר ראו את הארץ מלוכלכת בבקבוקי פלסטיק משפחתיים בני ליטר וחצי הזרוקים בצדי הדרכים, צפים להם בנחלים, מושלכים בצדי מדרכות, פוגעים באיכות הסביבה - וזאת כאשר זמן ההתכלות של פלסטיק הוא 900 שנה.

מה שהמוני בית ישראל לא ראו הם מכלי המשקה הקטנים (פלסטיק או פח) בני החצי ליטר ומטה. הם נעלמו ממפת הלכלוך הארצית. הסיבה להיעלמותם היא חוק המיחזור שנכנס לתוקף באוקטובר 2001, וכלל רק אותם. הובטח אז בכנסת שבעתיד הקרוב יורחב החוק ויכלול גם את בקבוקי המשקה המשפחתיים - אך זה לא קרה מעולם. יצרני המשקאות הקלים נלחמו נגד ההרחבה והצליחו. האינטרס העסקי שלהם גבר על האינטרס הציבורי.

מתברר שהשפעתם על השר מכרעת. הנה, השבוע הם שיכנעו את גלעד ארדן לתקוע את המסמר האחרון בארון הקבורה של מיחזור הבקבוקים הגדולים, המשפחתיים. השפעתם כה עזה, עד שגם מומחי המשרד לאיכות הסביבה השתתקו. הם תמכו בעבר בהרחבת החוק, אך עכשיו חלו במחלת ההתקרנפות.

ארדן החליט, לאחר שנפגש עם רוני קוברובסקי, נשיא "קוקה קולה", שיש להפסיק את תהליך החקיקה שהיה אמור להטיל פיקדון גם על הבקבוקים הגדולים. השר הסכים גם לצמצם את מיחזור הבקבוקים הקטנים. היצרנים ניצחו בגדול. הציבור הפסיד.

אם ארדן היה נאמן לתפקידו, הוא היה פועל במרץ בכיוון ההפוך. מרחיב את חוק הפיקדון, ומתקן את כשלי החוק הקיים, כדי שנקבל מדינה נקייה וסביבה בריאה. אבל בעלי ההון חשובים לו יותר. הם משפיעים עליו יותר מכל הארגונים הירוקים ומכל אזרחי המדינה.

התוצאה היא שהיצרנים יידרשו למחזר הרבה פחות בקבוקים קטנים, וגם יעד המיחזור לבקבוקים גדולים יירד: מ-85% מהבקבוקים ל-50% מהם בלבד. יצרני המשקאות שלא עמדו עד כה ביעדי החוק, ולא מיחזרו 85% מבקבוקי המשקה הקטנים אף שהיו מחויבים לכך, זוכים דווקא בפרס: הקטנת יעד המיחזור ל-77% בלבד. כניעה לתפארת. כמו כן הוריד ארדן גם את יעד האיסוף של הבקבוקים הגדולים. במקום שהיצרנים יאספו 85% מבקבוקים אלה, הם יצטרכו לאסוף רק 50% מהם, וגם זה רק החל מ-2014. האם אין גבול לציניות?

כדי לחפות במשהו על השערורייה, התחייבו יצרני המשקאות הקלים להוסיף 12 אלף כלובי המתכת לאיסוף בקבוקים גדולים המפוזרים בחוצות הערים, מעבר ל-8,000 הקיימים. אבל זה בבחינת הוספת חטא על פשע. כי הכלובים המכוערים פוגעים בסביבה. הם נהפכו לנקודות ריכוז של לכלוך ופסולת, והוספת עוד כלובים רק תגביר את המטרד.

הניסיון המוצלח באיסוף הבקבוקים הקטנים מוכיח שכסף מדבר. ברגע שאפשר לקבל את הפיקדון חזרה, יימצאו אנשים וארגונים שיאספו את הבקבוקים מכל פינה. עובדה שאין אנו רואים בשטחים הציבוריים אלא אך ורק בקבוקים גדולים.

במקום להיכנע ליצרנים ארדן היה צריך לייצג נאמנה את הציבור, ולהטיל על יצרני המשקאות אחריות אישית לאיסוף הבקבוקים, לפי העיקרון הכלכלי של "המזהם משלם". כך היה מבטל את ההשפעות החיצוניות השליליות של מכירת משקאות קלים. הוא היה צריך גם לקבוע שרשתות השיווק, המינימרקטים והקיוסקים יקבלו בחזרה את כל המכלים שהם מוכרים (מקטן ועד גדול), כדי להקל על תהליך המיחזור. אם הם יודעים לאחסן אריזות מלאות, הם יידעו גם לאכסן בקבוקים ריקים.

זווית מוזרה בסיפור היא התנגדות ש"ס להרחבת חובת הפיקדון. הם טוענים שהפיקדון יעלה את מחיר המשקה, ולכן יכביד על משפחות מרובות ילדים שצורכות בקבוקים גדולים. הם מתעלמים מהעובדה שיהיה אפשר להחזיר את הבקבוקים ולקבל את הפיקדון. ובכלל, ממתי ראוי לעודד צריכת משקאות ממותקים ויקרים על ידי משפחות שבקושי גומרות את החודש? זה לא בריא ולא כלכלי. עדיף לעודד שתיית מים. בכל מקרה, מעניין לבדוק איך יצרני המשקאות הצליחו "לשכנע" את העסקנים החרדים להתנגד להרחבת החוק.

כל מי שינצל את ימי הסתיו היפים הללו לטיולים ברחבי הארץ ויראה בכל פינה, גן או נחל את הבקבוקים המשפחתיים, המאובקים, מלכלכים את הסביבה, שיזכור שגלעד ארדן היה יכול לתקן את המצב, אך הוא העדיף את בעלי ההון.