אוסלו החליטה לשנות ממנהגה ולחלק פרסים בהקפה: זכה היום, שלם מחר. אין דרך אחרת להסביר את ההחלטה התמוהה, שלא לומר התמהונית, להעניק את פרס נובל לשלום לברק אובמה. כמו חברי הוועדה הנורווגים, הצוננים ונשואי הפנים, גם אנחנו כאן, המיוזעים והמדממים, התמוגגנו מבחירתו של אובמה לנשיא. שחור, רהוט, מקסים, מרשים, מבטיח. דמעות נקוו בעיני רבים מירושלים ועד רפיח לנוכח נאום הבחירה הבלתי נשכח שלו, אפילו ב"נאום קהיר" עוד נאחזנו במלים הגבוהות והיפות. אנחנו כאן, במזרח התיכון, גם לא יכולנו שלא להתרשם מהרוח החדשה שהפיח. מו"מ עם איראן, לחיצת יד עם הוגו צ'אווס, פתיחות לקובה, סובלנות לצפון קוריאה וביטול הצבת הטילים במזרח אירופה. אחרי שנות האפילה של קודמו, ג'ורג' בוש, שבהן רק האפאצ'י דיבר, עם חלוקה פרימיטיבית של העולם לטובים ולרעים, עם פלישה נואלת לעיראק וכיבוש חסר תוחלת באפגניסטאן, הפציע שחר של יום חדש. אמריקה נעשתה פחות שנואה.

אם החליטו הנורווגים להעניק פרס על הבטחה, אובמה ראוי לה; אם רצו להעניק פרס על שינוי השפה שבה פונה אמריקה לעולם, נשיא ארה"ב הוא חתן של כבוד; אם רצו לתת לו פרס על כוונות, גם זה בסדר מבחינתנו; אולי הוא אפילו ראוי לפרס על קידום השלום בעולם, אבל רק בכפוף לאותיות הקטנות שבהן ייאמר: חוץ מאשר כאן. לידיעת חברי ועדת נובל: לא הכל-כלול אצל אובמה. באזור שמסכן את שלום העולם יותר מכל מקום אחר - הוא מעל עד כה בשליחותו.

לא שינוי ולא "כן, אנחנו יכולים", רק דשדוש מדכדך בדרכי קודמו. אותן שיטות, אותה גרירת רגליים, אותה התבוססות במי המדמנה, וגשם - אין. לראות בסוף השבוע הזה את ג'ורג' מיטשל שוב משוטט פה אנה ואנה באפס מעשה בין דקלומיו החלולים של שמעון פרס להצהרותיו הנבובות של מחמוד עבאס, ולחשוב ששולחו זכה בנובל לשלום? על נאומיו אולי ראוי אובמה לנובל בספרות, כמו וינסטון צ'רצ'יל; על מעשיו, לפחות בחלק זה של העולם, הוא ראוי רק לשטר של חוב, לפרס על תנאי. בינתיים הוא מצטייר יותר כחתן אחר של הפרס: הדלאי לאמה. מסתובב בעולם ומפזר חיוכים.

אל ייחשב לנו הדבר לקרתנות: נשיא העולם שלא עושה די להשגת שלום אצלנו לא זכאי לכתר אוסלו. וכי מה עשה כאן החתן הטרי בעשרה חודשי כהונתו: מיטשל-שמיטשל, מאבק מר שנכשל על הקפאת ההתנחלויות, מאבק תמוה עוד יותר כנגד דו"ח גולדסטון, שתיקה מחפירה לנוכח המצור על עזה והוכחה ניצחת שתחת שמש המזרח התיכון אין כל חדש: לא אובמה יכול - ישראל יכולה. ישראל יכולה לכופף את ידיו של כל נשיא. לא רוצים להקפיא התנחלויות? טוב, אז לא. לא רוצים לקחת אחריות על פשעי עזה? טוב, אז לא. לא רוצים לסיים את הכיבוש? טוב, אז לא. כך לא מתנהל נשיא וחתן.

פרס ניחומים: אולי ייהפך הנובל למדרבן, לשעון שמצלצל בדקה האחרונה כדי להעיר את חתן השמחה. שלא כמו באפגניסטאן ובעיראק, כאן לא צריכים חיילים אמריקאים להקיז את דמם כדי להבטיח את שלום העולם. כאן די בנחישות מדינית, בהפעלת לחץ, בניצול בידודה ותלותה של ישראל למטרות שלום. כאן יש צורך בידיד שלה שיצילה מידי עצמה.

עכשיו תורו של אובמה לבחור אם להצטרף לשורת החתנים שזכו בפרס לשווא - מהנרי קיסינג'ר ועד יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת - או להתייצב בשורה אחת עם הגדולים שבזוכים, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, מיכאיל גורבצ'וב, אונג סאן סו צ'י ואמא תרזה. נכון, עד היום איש זולת ארגון הצלב האדום הבינלאומי לא זכה בפרס פעמיים, אבל איש גם לא זכה בו בהקפה. אם יביא אובמה שלום למזרח התיכון, אולי אוסלו תחרוג ממנהגה ותעניק את הפרס פעמיים, אחת בהקפה ואחת בזכות. ברכות מקרב הלב, אדוני הנשיא, ועכשיו - לפירעון השטר.