קשה להפריז בחשיבותו ובחגיגיותו של הרגע שבו הסבו אל השולחן בציריך שר החוץ של טורקיה, אהמט דבוטוגלו, ושר החוץ של ארמניה אדוארד נבנדיאן, וחתמו על הסכם שלום היסטורי בין שתי המדינות.

בין טורקיה לארמניה לא שררה אמנם מלחמה, אך התקיים ביניהן סכסוך גורלי ורווי שנאה בן מאה שנה. תחילת הסכסוך ברצח המוני ארמנים בידי חיילי האימפריה העותמנית בזמן מלחמת העולם הראשונה, והמשכו בוויכוח מר ובלתי מתפשר בין צאצאי האירועים הטרגיים. הארמנים תבעו מטורקיה להודות שפשעה, ואילו הטורקים אסרו על אנשי רוח אפילו להביע אהדה לארמנים.

טורקיה טענה שהארמנים נהרגו וגורשו במהלך קרבות, וכי גם אם נרצחו רבים, מספר הנספים לא עלה על 300 אלף. הארמנים מתייחסים בכל פרסומיהם, מחקריהם ויצירות האמנות שלהם, לטבח המוני, רצח עם ואפילו שואה של 1.5 מיליון קורבנות. הוויכוח הנטוש בין שתי המדינות הביא לקרע חריף ביניהן, ופגע בשתיהן. סירובה של טורקיה להכיר בעוול כלפי הארמנים כירסם בסיכוייה להצטרף לאיחוד האירופי, ופגע ביחסיה עם ארצות הברית, וארמניה הענייה נשארה בבידוד. עתה, מבלי שהסכימו על הפרטים ההיסטוריים, פסעו השתיים צעד גדול לקראת הפיוס.

הפיוס עצמו חשוב ממרכיביו, שיולידו בוודאי מחלוקות נוספות: הוא מעיד על כך שגם סכסוכים ממושכים פתירים, וכי מנהיגות אמיתית מוכנה לחולל שינוי תפישה למען העתיד. ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, הוביל לפיוס עם ארמניה, כשם שהוא מנסה לשפר את היחסים עם יוון ולקדם את פתרון הסכסוך בקפריסין, בתבונה מרשימה.

גם אם הדרך לפתרון ממשי עדיין ארוכה, הצדדים כבר שלפו מן היחסים ביניהן את העוקץ הרעיל של בלעדיות הסיפור ההיסטורי והשימוש בו כמכשיר להתנגחות נצחית. הסכם השלום בין טורקיה לארמניה מספק איפוא שיעור מרתק לישראל ולפלסטינים, המתבצרים בנרטיבים חד צדדיים וחד-ממדיים בשם הצדק האבסולוטי ועד טיפת הדם האחרונה. הטורקים, שאימפריית אבותיהם העותמנים שלטה במשך מאות שנים באזורנו, פתחו לנו צוהר לתקווה.