מתברר שמשרד החינוך יודע לגלות חריצות ויעילות כשהוא רוצה. למשל, מנהלת מחוז הצפון של המשרד, שהביעה התנגדות נחרצת לפתיחת בית הספר למדעים בדבוריה, בנימוק ש"הקמתו תפגע בבית הספר הקיים".

הנימוק כשלעצמו, כמו הנימוקים האחרים בתשובה לתביעתם של הד"ר אליאס שקור, הארכיבישוף של העדה היוונית-קתולית בישראל; עאס אטרש, מנהל בית הספר למדעים; והעמותה לקידום החינוך והתרבות בדבוריה - סביר. בית ספר פרטי אכן עלול להחליש את זה הציבורי.

אלא שהנימוקים לא ניתנו בחלל הריק. על רקע חוק נהרי, המחייב את הרשויות המקומיות לתקצב את בתי הספר העצמאיים, כשהחינוך החרדי חוגג בלי פיקוח הולם ובלי דרישה ללימודי ליבה, וכשבתי ספר יוקרתיים למדעים, אמנויות, אנתרופוסופיה ודמוקרטיה ומה לא צצים ללא הרף ביישובים יהודיים מבוססים - הם צבועים וחלולים.

שופטת בית המשפט המחוזי בנצרת, אסתר הלמן, שדנה בתחילת ספטמבר בבקשת בית הספר להורות בצו ביניים למשרד החינוך להעביר את התקציבים שהופסקו, והחליטה לדחות את הבקשה - הסתמכה על פסקי דין קודמים בעניין רשת גני חב"ד ו"נוער כהלכה", שקבעו שאין להוסיף תקציב לפרטיים. אך מכיוון שתקצוב בתי הספר הפרטיים נתון על פי חוק לשיקול דעתו של שר החינוך, בפועל השר מתקצב את רובם. לכל היותר, כמו במקרה של בתי הספר שהדירו את יוצאי אתיופיה בפתח תקוה, השר איים בהפסקת התיקצוב. איים, ולא ביצע.

בדבוריה הפליא המשרד לחתוך את התקצוב מיד, גם כי חשש מכפילות עם בית ספר זהה בעאבלין וגם כי בא לו. בצדק מסיק מכך הציבור הערבי שהממסד חזק על חלשים. אלא שמקרה דבוריה מעיד על תופעה חמורה בהרבה: כפל הלשון של הממסד והחברה בישראל כלפי הערבים אזרחי המדינה.

בשנים האחרונות מתפתחות בציבור הערבי שתי מגמות סותרות לכאורה, שלמעשה חיות בשלום זו עם זו: מצד אחד מתחזקת הפוליטיקה הלאומית-הבדלנית והתביעה לאוטונומיה המבוססת על זכויות של לאום במולדתו. מצד שני, שכבה רחבה עוקפת את כשל ההזנחה החינוכית הממלכתית רבת השנים, ובאמצעים פרטיים (הכנסיות, התנועה האיסלאמית ועמותות) מקנה לילדיה השכלה מובחרת, בעיקר בטכנולוגיה ומדעים מדויקים.

מדינת ישראל היתה אמורה לצהול. בלי להשקיע פרוטה היא מקבלת אזרחים שיכולים לתרום לחברה פי כמה מאחרים, שהיא משקיעה בהם מיליארדים. אך אף על פי שהממשלה קוראת לערבים להשתלב ולהיות חלק מן המדינה, התלמידים המצטיינים שלומדים רוקחות ורפואה משתלבים כי זקוקים להם כאוויר לנשימה, ואילו האחרים - אנשי ההיי-טק, המהנדסים ועוד - מתדפקים על הדלתות ונדחים בנימוקים ביטחוניים שקריים. לא יותר מ-3% מביניהם מצליחים לחדור למערכות הציבוריות, ומעט יותר למערכות הפרטיות. השילוב, שעשוי לשפר את המצב הכלכלי ולמתן את ההקצנה, מסוכל בכל התחומים.

וכשהממסד נוהג כך, מה הפלא שהחברה מרגישה חופשית לדחוק את רגלי הערבים? בנצרת עילית, למשל, מתארגנות קבוצות של דתיים-לאומיים, בעידודו של ראש העיר שמעון גפסו (נציג "ישראל ביתנו" שחזר לליכוד, כי מפלגתו לא תמכה בהקמת שכונה חרדית כ"חיץ" בין נצרת עילית לכפר כנא) ובעזרת שרי ממשלה וראשי ישיבות, לפעילות נמרצת נגד מכירת בתים לערבים. לשכונות הווילות בעיר מגיעה אוכלוסייה ערבית חזקה של רופאים, עורכי דין ואקדמאים אחרים, שיכולה לתרום רבות לאיכות החיים בעיר, אבל גפסו והפעילים מפיצים אזהרות היסטריות מפני "השתלטות גורמים עוינים".

התגובה האתנית-הטהרנית לרכישת בתים על ידי ערבים בנצרת עילית ובערים לא מעורבות אחרות - רכישה שנובעת מסיבות אזרחיות וכלכליות מובהקות - היא התשובה האמיתית של החברה והממסד הישראליים להשתלבות הערבים. במקום להבין את השינוי בקרב המיעוט הערבי ולהופכו ליתרון, מעדיפה ישראל, שוב, להשחיז ממנו חרב מתהפכת, הרסנית.