ואלה תולדות האיוולת: בעשור הראשון שאחרי מלחמת ששת הימים החליטה ישראל לא להחליט. היא לא שעתה לאזהרותיהם של ישעיהו ליבוביץ, עמוס עוז, אורי אבנרי, לובה אליאב ויצחק בן אהרון, אשר הבינו מיד את מלכוד הכיבוש. היא האמינה שהשטחים הם קלפים ושכדאי לשמר את הקלפים הללו, משום שבעדם יהיה אפשר להשיג שלום. ישראל של לוי אשכול וגולדה מאיר לא הבינה שהמצב הזמני שיצרה ביהודה, שומרון ועזה הוא מלכודת קבע, שממנה יהיה קשה מאוד לצאת.

בעשור השני שאחרי מלחמת ששת הימים, ישראל החליטה. בעקבות המהפך של 1977 ממשלות הימין הקימו כ-150 התנחלויות, שנועדו להפוך את הכיבוש לבלתי הפיך. דווקא אחרי שנסוג מסיני, הליכוד היה נחוש למנוע נסיגה נוספת. בהתקף חסר תקדים של יוהרה, חרדה והתעלמות מן המציאות, ישראל הליכודניקית ניסתה להשתלט על השטחים. בשיטות קולוניאליסטיות פסולות ואנכרוניסטיות ישראל של מנחם בגין ואריאל שרון פעלה בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד למציאות הדמוגרפית כדי לבלוע חלקי ארץ שאותם כבר לא יכלה לעכל. שיכורת כוח ונגועה במשיחיות היא ניסתה לבלום בכל מחיר את הריבונות הפלסטינית, אבל בכך עירערה דווקא את הריבונות היהודית.

בעשור השלישי לכיבוש חלה התפכחות. האינתיפאדה הראשונה גרמה לרוב הישראלי להבין שמוטב לצאת מהשטחים. ואולם, יצחק רבין ושמעון פרס בחרו לנסות לצאת מהם בדרך אוסלו, שהובילה למבוי סתום. מדוע? משום שהסתמכה על ההנחה חסרת השחר שיאסר ערפאת הוא פרטנר ושהשלום בהישג יד. מכיוון שכך, תהליך השלום לא הקפיד עם הפלסטינים ולא החמיר עם המתנחלים. התוצאה היתה כאוס: מצד אחד ישות פלסטינית חמושה, עוינת וחסרת אחריות, ומצד שני מפעל התנחלויות אימתני. במקום שהתהליך המדיני ישחרר את ישראל מטבעת החנק, הוא רק הידק אותה לצווארה.

בעשור הרביעי לכיבוש, ישראל התפכחה מההתפכחות. אחרי כישלון ועידת קמפ דייוויד והתפרצותה של האינתיפאדה השנייה, הרוב הישראלי הבין ששאלת הכיבוש ושאלת השלום הן שתי שאלות שונות. הוא הבין שעל ישראל יהיה לצאת בזהירות מהשטחים, אף שהיציאה לא תביא לקץ הסכסוך. ישראל של שרון ואהוד אולמרט האמינה בחד-צדדיות. אולם אחרי שהחד-צדדיות נוסתה בהתנתקות, התברר שגם פתרון הקסם החדש הוא פתרון כוזב. עליית החמאס, מתקפות הקסאמים, "עופרת יצוקה" ודו"ח גולדסטון לימדו מה מתרחש כשישראל מבקשת להתנתק: הקיצוניות הפלסטינית מתעצמת, האלימות מתחדשת, וכאשר ישראל מתגוננת, היא מסומנת. בשלב מאוחר זה של הנמק, נסיגה חד-צדדית פשטנית לא מחדשת את הלגיטימיות הישראלית, אלא שוחקת אותה. עד דק.

העשור החמישי הוא העשור האחרון. אין שום סיכוי שהקהילה הבינלאומית תעניק לישראל זמן נוסף. אם לא נמצא במהירות את הדרך הנכונה להתמודד עם הכיבוש, הכיבוש יקבור אותנו. בצדק או שלא, ישראל ניצבת כעת כשגבה אל הקיר. בצדק ושלא בצדק, העולם מעניק כעת לישראל אפס סובלנות ואפס קשב. אם ניאלץ להפעיל שוב כוח - נוקע. אם לא נטפל ברצינות בהתנחלויות - נהיה לדרום אפריקה.

לכן לבנימין נתניהו ולאהוד ברק אין זמן. הם חייבים לפעול במהירות. אופציית העשור הראשון (סטטוס-קוו) אינה אופציה. אופציית העשור השני (התנחלות) מעולם לא היתה אופציה. אופציית העשור השלישי (שלום) היא אשליה. אופציית העשור הרביעי (חד-צדדיות) היא מתכון לאסון. על כן חיוני לזקק בתוך זמן קצר את האופציה (המפוכחת) של העשור החמישי. אולי נסיגה מוגבלת מהשומרון. אולי נסיגה מוגבלת תמורת הכרה בינלאומית בקו המגן הישראלי ובזכות ישראל להתגונן מתוכו. אולי נסיגה מוגבלת המותנית בכך שמצרים, ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ ישאו באחריות זמנית לשטחים המפונים ולפיתוחם. כך או כך, על נתניהו וברק לפעול. עליהם להוכיח שאינם יושבים בלשכותיהם כדי ליהנות ממנעמי השלטון, אלא כדי לסיים ארבעה עשורים של איוולת בעשור חמישי של תקווה.