לאחר כשבעה חודשים בתפקיד מתחילים להתקבע קווי המתאר המאפיינים את כהונתו השנייה של בנימין נתניהו כראש ממשלה: שיתוק מוחלט בכל הקשור לתהליך המדיני, הריסה שיטתית של יחסי החוץ בשיטת ה"ברוגז" - כל שבוע כלפי מדינה ידידותית אחרת - והתנהלות כאוטית בלשכה של ריב ומדון. כל אלה אינם מפריעים לראש הממשלה להתפנות בכל הזדמנות לעיסוק במה שנחשב לכישרונו הגדול, ובעיני עצמו אולי כמשימתו העיקרית בתפקיד: "לתת הופעה" בנאום נאה ומהוקצע, ספק דרשה ספק התנצחות בנוסח מועדון "דיבייט".

נאום כזה הוא נשא השבוע גם בוועידת הנשיא בירושלים. לאחר שדרש ודש כהרגלו ב"סלעי קיומנו" - ההיסטוריה היהודית וזכותנו על הארץ - עבר ראש הממשלה לתחום המדיני. הוא פנה ליו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, וקרא לו: "הובל את עמך לשלום, הגד להם שהגיע הזמן ששני העמים יסיימו את הסכסוך ויחיו זה לצד זה בשלום. אני לא מבקש ממך מה שאני לא דורש מעצמי. עכשיו הגיע תורך לומר את הדברים. אני נשאתי את הדברים באוניברסיטת בר-אילן ואתה יכול לעשות זאת בכל מקום בו תבחר".

כמעט למותר לציין כמה פנייה זו נבובה, בדרכה התיאטרלית. כמי שרואה את "הנאום" כחזות הכל, תופש נתניהו את התהליך המדיני כדו-קרב רטורי, שבו חילופי דברים מעל במות נאום מהווים תחליף לתהליך מדיני רציני וממשי. נבובה שבעתיים היא קריאתו המתנשאת "לגלות מנהיגות ואומץ בשני הצדדים", בשעה שהוא עצמו לא גילה עד כה תכונות אלה, ודאי לא בסוג הקואליציה המשותקת-מדעת שהקים. ועל כך ייאמר לנתניהו: קשוט עצמך תחילה.

בהמשך השמיע נתניהו דבר חזון: "ניתוק התלות העולמית בנפט". הוא לא פירט איך ייעשה הדבר, אך באופן מעורפל - מעורפל אף יותר מזה של יעקב מרידור, שהכריז בשעתו על "המצאת האנרגיה" - הוא הוסיף כי "לפעמים דרושה רק המצאה אחת או שתיים כדי לשנות את העולם. המצאות שיחליפו את תלותנו בנפט הן אפשריות". הוא הודיע חגיגית כי יקים "ועדה לאומית" שתביא "תוכנית מעשית ויעילה להחלפת הנפט תוך 10 שנים". לזכות נתניהו ייאמר, שחזונו מרחיק לכת משל מרידור. האחרון רצה להאיר רק את רמת-גן, וראש הממשלה - את כדור הארץ כולו. אולי לזה התכוון נתניהו, בסיימו את נאומו בקריאה לישראל להיות "אור לגויים".

בכהונתו הראשונה הואשם נתניהו שהוא חי ופועל ב"מציאות וירטואלית", שבה המלים, ההטפות ו"ההסברה" מחליפים את המעשים בעולם הממש. עתה נראה שמאפיינים אלה שבים ומתגלים מחדש. ואירוני הדבר, שמי שכה הרבה ללעוג בשעתו לחזיונותיו של שמעון פרס על אודות "מזרח תיכון חדש", מאמץ בעצמו את החזיונות המכונפים ואת המלים הגבוהות, רק עם יומרה להחילם על העולם כולו, ובניכוי הצורך לגבותם במעשים.