מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

אבי בקר | שובה של ההיסטוריה

20 שנה אחרי שבני מוריס ייסד את זרם ההיסטוריונים החדשים, הוא מקעקע במו ידיו את כל טיעוניהם

  • 25.10.2009
  • 01:18
  • עודכן ב: 01:21

בקול ענות חלושה, ובניגוד גמור לתרועות החצוצרה שבישרו את ראשיתו, בא אל קצו עידן ההיסטוריונים החדשים - או מה שנקרא עידן הפוסט-ציונות. הוויכוח ההיסטורי בין ציונים לאנטי-ציונים נותר בעינו, אך כבר לא ניתן להסתתר מאחורי טענות על קונספירציה ציונית לגירוש ערביי ארץ ישראל ולטיהור אתני של השטח ממערב לירדן. התברר כי חבורה של היסטוריונים, שבעצם לא חידשה מאומה בהיסטוריוגרפיה הציונית, הסתתרה מאחורי מבנה פיקטיבי של תובנות פוסט-מודרניות שהפכו למנגנון של שיבוש ראיות ושכתוב עובדות.

מי שהניח את אבן הפינה לארכיטקטורה הפוסט-ציונית בהיסטוריה, בני מוריס, הוא גם מי שבמו ידיו חתר תחתיה והביא לקריסתה. מוריס ייסד את זרם "ההיסטוריונים החדשים", ויצר את התשתית לאידיאולוגיה הפוסט-ציונית שהשתלטה על חלק ניכר מהכתיבה האקדמית על הסכסוך הישראלי-ערבי. אך בתהליך הדרגתי, הוא הזים את עיקר טיעוניו, ולמעשה סתם את הגולל על כל הכתיבה הרוויזיוניסטית שניסתה להציג היסטוריה ציונית "אחרת".

שני ספריו האחרונים, "תש"ח", שייצא בקרוב בעברית והופיע אשתקד בגרסה אנגלית, ו"מדינה אחת, שתי מדינות", שיצא השנה, סותרים לחלוטין את טיעוניו ואת תשתית הראיות שעליהן ביסס את גישתו ההיסטורית המהפכנית.

יותר מכל אחד אחר, סיפק מוריס את המקורות ההיסטוריים לטענה כי מדינת ישראל נולדה בחטא ותוך קונספירציה לביצוע פשע של "טיהור אתני" של הפלסטינים. ספריו ומאמריו ביססו כתב אישום נגד מדינת ישראל, דבר שסייע למנהיגות הפלסטינית והערבית לדחות את כל מאמצי השלום מיד לאחר הסכמי אוסלו, בקמפ דייוויד 2000 ובדיונים על הצעת השלום של ראש הממשלה אהוד אולמרט ב-2008.

הנרטיב שבנו ההיסטוריונים החדשים שינה את הפרמטרים למו"מ המדיני: הסכם השלום לא נועד לתקן את ה"כיבוש" של 1967 וליצור מסגרת של שטחים תמורת שלום, אלא לכפר על זוועות ה"נכבה". התברר לכל, כי המכשלה העיקרית היא בעיית "זכות השיבה" לכל שטחי מדינת ישראל.

מוריס לא גילה נצורות כשטען כי היו במלחמת העצמאות גם מקרים של הרג וגירוש של אוכלוסייה אזרחית. עוולותיו כהיסטוריון התמקדו בהתעלמות מהשנאה הערבית חסרת הפשרות, ומהדינמיקה של מלחמה שנמשכה 18 חודשים בתוך ריכוזי אזרחים, במצור על ערים ויישובים יהודיים ובאיומי השמדה חוזרים ונשנים.

והנה לפתע, לאחר 20 שנה, מגלה מוריס שכבר ב-1948 הכריזו הערבים ג'יהאד על הציונות. הוא מנמק את גישתו החדשה בפתיחת ארכיונים, בהם ארכיון צה"ל, שהיו סגורים בפני החוקרים עד כה, ומסביר גם כי "בספר הנוכחי מיקמתי את בעיית הפליטים במהלך העניינים הכולל של מלחמת העצמאות", ובאמצעות מחקרים עדכניים "ניסיתי להציג תיאור חדש ומקיף של המלחמה, ובעיקר של הקשרים בין המהלכים הצבאיים למהלכים המדיניים".

"תיאור חדש"? ההיפך הגמור. מוריס חוזר למה שהיה כל כך שנוא על ההיסטוריונים החדשים, או בלשונם: לגרסה הקאנונית של הנרטיב הציוני הרשמי. הוא אינו חש צורך להתנצל בהציגו למעשה כתב אישום חריף לכל הפוסט-ציונות, בטענתו כי "היסטוריונים נטו להפחית מחשיבותה של הרטוריקה הדתית במלחמה", וממקומה המרכזי של ה"מוטיווציה הדתית".

ההתעלמות מאיומי הג'יהאד היתה מכוונת וקריטית לשכתובם של הגורמים ליצירתה של "שואת" הנכבה, אך הג'יהאד היה גלוי לכל: איומי ההשמדה הושמעו מכל עבר, וגם מעל בימת האו"ם ב-1947 ו-1948. המופתי חאג' אמין אל חוסייני חזר על כך שוב ושוב, וחכמי הדת בקהיר יצאו במנשר רשמי של קריאת ג'יהאד יומיים לאחר החלטת החלוקה בנובמבר 1947. התרגום הצבאי של הצו הדתי היה הצבאות הערבים הפולשים, שנקראו צבא השחרור הערבי וצבא ה"ג'יהאד אל-מוקאדס" (מלחמת המצווה הקדושה).

בכתבים החדשים מתערער גם הניסיון לנפץ את "אגדת המעטים נגד רבים" ולהציג את צה"ל של 1948 כצבא המאורגן והחזק ביותר במזרח התיכון, תוך התעלמות מהערכות המצב של כולם: הרוב בממשלה הזמנית היהודית לפני הקמת המדינה, הערבים, הבריטים והאמריקאים, שסברו שהערבים יביסו את הצבא היהודי בפלסטין.

לבסוף חוזר מוריס לאחד הטיעונים החשובים ביותר בקונטקסט ההיסטורי, ומבהיר כי מלחמת תש"ח יצרה שתי בעיות פליטים: יהודים וערבים. הפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב, מסביר מוריס, הם תוצר מובהק של המלחמה, לאחר פוגרומים ורדיפות (כולל איומי השמדה) מצד המשטרים הערביים. לגבי האחריות של הצד היהודי, מוריס מתקן: חלק גדול מהפליטים עזבו ביוזמתם, והאחרים לא גורשו כי אם "הוברחו" בסערת המלחמה ואיומי הג'יהאד, ולמעשה הוא מגן על זכותו של דוד בן-גוריון לגרש עוד יותר נוכח איומי הג'יהאד.

מוריס החדש הוא אפילו פחות אפולוגטי מהיסטוריונים ציוניים, ומדגיש: "ההבדל הוא, כמובן, שישראל קלטה את הפליטים היהודים והבעיה נעלמה, ואילו מדינות ערב לא קלטו את הפליטים הפלסטינים והבעיה לא נפתרה עד היום".

ד"ר בקר כיהן שנתיים כמרצה אורח באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוואשינגטון, שם לימד על הסכסוך הישראלי-ערבי. היום הוא מלמד דיפלומטיה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, ומשפט בינ"ל בקריה האקדמית אונו




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים