התופעה המעניינת ביותר בדיונים סביב דו"ח גולדסטון אינה מעוררת כל תשומת לב. הממשלה ותומכיה עוסקים רק בשאלה איך למזער את הנזקים התדמיתיים ואיך להדוף את הביקורת הבינלאומית. השאלה מה באמת קרה בעזה נחשבת נגועה באנטישמיות. מצפונו השקט-תמיד של הישראלי המצוי הודף אותה ללא קושי. אבל ככל שיחלוף הזמן, ההיבט המשפטי יידחק הצדה והממד המוסרי של ד"וח גולדסטון הוא שייחרט בתודעה, אצלנו ובעולם.

כל אחד מבין שלהתנגדות הצבא לחקירת ההאשמות שהועלו נגדו יכולה להיות רק סיבה אחת: יש מה להסתיר. יש דרך פשוטה לשכנע שכל חקירה נוספת מיותרת, והיא כמובן חשיפת התחקירים שביצע הצבא עצמו. פומביות היא אחד מיסודות המשפט. אין שום סיבה להאמין לצבא יותר מאשר לכל גוף ציבורי אחר. לכן כל שצריך לעשות הוא, להציג את החומר לציבור.

אבל למטבע זו יש שתי פנים. מצד אחד, ברמה העקרונית הכל ידוע. ההנחיות שהוריד המשולש המחליט - ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - היו בהירות כשמש בצהרי היום. על הצבא הוטל לבצע את המשימה ללא אבידות ובאותו זמן לשבור את רוחה של האוכלוסייה, להענישה על העבר ולהרתיע את התושבים, לוחמים כאזרחים, מפני כל התגרות עתידית. זהו צדה השני של הבעיה וכאן מצוי עקב אכילס הישראלי: המבצע בעזה היה מסע הפחדה וענישה מתוכנן היטב. לכן מסרבים אהוד ברק וגבי אשכנזי לאפשר את חקירת הדרג המבצע. סביר להניח שעל כל שאלה שתוצג לו ישיב מפקד השדה, שהביצוע היה לפי פקודות שאושרו מראש על ידי כל הגורמים המוסמכים. עם אלה נמנים הפרקליטות הצבאית ומשרד המשפטים, שסביר להניח כי גם הוא היה מעורב. לא מקרה הוא שדניאל פרידמן, שהיה שר המשפטים בעת המבצע, התנפל על דו"ח גולדסטון בשצף קצף.

באותה מידה, כדי להתמודד עם הביקורת הקשה והלגיטימית צריך בסך הכל להשיב על הטענות הספציפיות, המעוררות חשד לביצוע פשעי מלחמה. הטענה הגורפת, שלפיה צה"ל נקי מכל רבב, אינה משכנעת יותר מהתפרצויות הזעם הצדקניות של ראשי השלטון בישראל. לעומת זאת, רבים מתייחסים בסלידה לתביעה הישראלית לשינוי חוקי המלחמה. וכי מה רוצים בישראל? רשות לתקוף ללא חשש ריכוזי אוכלוסייה חסרי הגנה במטוסים, בטנקים ובארטילריה? הסיכוי שמוסדות בינלאומיים יאמצו תביעה כזאת שואף לאפס.

הצבא יצטרך לחפש שביל ביניים בין השיטה שנקטו הבריטים באירלנד, שם התמקדו בשליפת הטרוריסטים מתוך האוכלוסייה, לבין השיטה הישראלית המטילה את האחריות לטרור על האוכלוסייה כולה. שיטה זו היא שמביאה לזוועות כמו הרג ילדים וחיסול משפחות שלמות, שלא לדבר על הרס התשתית האזרחית ואמצעי הקיום של האוכלוסייה. לפיכך האחריות הכוללת, המוסרית והפוליטית, מוטלת על השלטון האזרחי ועל צמרת הצבא, שבין כה וכה שולטת בממשלה זה שנים ארוכות. סנקציות יהיו בלתי נמנעות לבסוף, וכרגיל הפיתוי להפיל את התיק על דרגי השדה יהיה גדול. יש למנוע זאת כבר עכשיו. האחריות הראשונית היא תמיד של מי שהתירו את הרסן. עם זאת, אין בכך כדי לנקות ממעשים פליליים, אם היו כאלה, את מי שביצעו אותם במו ידיהם.

לא דו"ח גולדסטון פתח שלב כואב נוסף בשחיקת אמינותה של ישראל, אלא קלות הראש שבה נוהגים אצלנו באבידות הפלסטיניות הקשות. בחוגים רחבים של האינטליגנציה המערב אירופית והאמריקאית - באוניברסיטאות, בקרב אנשי תרבות ותקשורת - ישראל מעוררת איבה ההולכת ומעמיקה עם הזמן. ידידים הם כוח, אמר תומס הובס עוד באמצע המאה ה-17, אבל ידידיה של ישראל הולכים ומתמעטים. גם לאלה שנותרו, למעט התועמלנים הקבועים, קשה לקבל כלגיטימי את הפער העצום בין היכולות של שני הצדדים. רובם אינם מצליחים להבין את מצפונה השקט של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שאינה מהססת להחזיק עם שלם בתנאי כיבוש ומצור ובו בזמן מקפידה להציג את עצמה תמיד, בכל מצב, כקורבן תמים של איבת הגויים.