אם היתה נערכת השבוע תחרות עולמית על כתר הפופוליזם, חברי הכנסת שלנו היו זוכים בקלות במקום הראשון, בזכות הקריאה המקורית להפר חוק שהם עצמם חוקקו. מדובר בחמישה חברי כנסת: רונית תירוש, אחמד טיבי, רחל אדטו, אורי אריאל ואורית זוארץ, שקוראים לציבור לא לשלם את מס הבצורת. הם אומרים שהם בעצמם לא מתכוונים לשלם את "גזירת המס", ואף עומדים לפרסם חוברת מיוחדת שתדריך את האזרחים איך לסרב לרשויות האכזריות.

עקרונות הדמוקרטיה וציות לחוק לא מעניינים אותם. הם יוצאים בעצם להגנת העשירים, אותם בעלי וילות שלהם שטחי גינון גדולים. רק שם המס יכאב באמת.

בחוברת הם מלמדים את האזרחים איך להתיש את הרשויות, כך שלא יצליחו לגבות את מס הבצורת. הם מייעצים לאזרח לדרוש את הפרדת חשבון הארנונה מחשבון המים, מספרים לו איך להטריד את הרשות בשאלות ודוחקים בו לבטל את הוראת הקבע בבנק.

ומה יקרה אם הרשות המקומית תסגור לאזרח את המים? ומה יהיה אם תטיל עליו קנסות פיגורים? האם חברי הכנסת ייממנו לו את הקנס?

במשך חודשים ושנים טענו חברי הכנסת שהממשלה לא עושה דבר כדי לפתור את בעיית המחסור במים. והנה היא עשתה מעשה. היא קיצצה באופן חד את מכסות המים השפירים לחקלאים, הגדילה את מספר מתקני ההתפלה (פתרון לטווח הארוך) ואף הטילה מס (20 שקל למ"ק מעבר ל-16 מ"ק למשפחה לחודש) כדי להקטין באופן מיידי את צריכת המים.

חברי הכנסת ואתם כמה פרשנים, טענו שהטלת המס לא תקטין את הצריכה. הם טעו. מתברר שחוקי הכלכלה כן עובדים, וברגע שהמחיר עולה, הכמות המבוקשת יורדת. כך נוצר חיסכון משמעותי של 80 מיליון מ"ק מים - שעוזר קצת לאקוויפרים ולכנרת שנמצאים מתחת לקו האדום.

חוק מס הבצורת איננו מושלם. יש בו סעיפים מרגיזים, אבל בהם חברי הכנסת לא נוגעים. הם לא מטפלים באי שוויון הטמון במס החדש, שמוטל רק על המגזר העירוני ולא נוגע כלל במגזר החקלאי.

גם בתקופת חירום זו הצליח הלובי החקלאי לדחות מעליו את רוע הגזירה. הסיבה לכך היא התנגדותם הנמרצת, כבר שנים, להתקנת שעוני מים נפרדים לבתי המגורים, מה שלא מאפשר הפרדה בין הצריכה הביתית שלהם לבין הצריכה החקלאית, ולכן אי אפשר להטיל עליהם את מס הבצורת.

הם התחייבו להתקין שעונים כאלה עד ינואר 2010, אבל אני מוכן להמר שזה לא יקרה, כי הלובי החקלאי ימצא סיבות חדשות מדוע יש לדחות עוד את רוע הגזרה. זו גם הסיבה להתעוררות הגדולה שאנו רואים עכשיו נגד המס. הקיבוצים והמושבים רוצים שהוא יבוטל עד סוף השנה, כך שהם יהיו לגמרי מחוץ לסיפור.

ישראל חיה על סף המדבר, עם מחזורים ארוכים של שנות בצורת. לכן היא לא יכולה להרשות לעצמה בזבוז מים. אבל החזקת תשתיות המים והביוב אצלנו היא ברמה נמוכה ביותר. צינורות המים דולפים וצינורות הביוב מתפרקים ומזהמים את מי התהום.

את כל הבעיות הללו רוצים רשות המים ואגף התקציבים לפתור בעזרת רפורמה שתעלה את מחיר המים החל מ-1 בינואר (בלי קשר למס הבצורת). המטרה היא להעביר יותר משאבים לתאגידי המים כדי שישקיעו בשיפור תשתית המים. כמו כן צריך להבין שרכישת מים ממתקני ההתפלה מעלה את מחירם.

על כך אומרת ח"כ מירי רגב: "נכון שהתפלת המים עולה הרבה כסף, אך לא נכון שהאזרח ישלם". אז מי ישלם, שולמן?

בשנת 1773 עלו 60 מתושבי בוסטון על 3 אוניות שהובילו תה מסין לקולוניות הבריטיות באמריקה. הם הטילו את תיבות התה למי הנמל במסגרת מרד מסים ומאבק לעצמאות שניהלו נגד הבריטים תחת הסיסמה: "אין מיסוי ללא ייצוג". גם חברי הכנסת שלנו רוצים להיכנס להיסטוריה בעזרת מרד מסים. אצלנו יש מיסוי ויש גם ייצוג, אבל בעיקר יש פופוליזם נמוך, שאוכל כל חלקה טובה. למען הכותרת, למען הפרסום, למען הריצה לפריימריס הקרובים.