אחת לכמה שבועות צריך להטיל אימה, אחת לכמה חודשים צריך לפזר איומים ואחת לשנה שנתיים צריך לצאת לעוד מלחמה קטנה. שיתוף פעולה עיוור ונרצע בין מערכת הביטחון לבין התקשורת מבטיח עוד סיבוב. כך אפשר להתנער קצת מאשמות גולדסטון, כך אפשר שוב להתפלש במה שאנחנו אוהבים יותר מכל: להתקרבן, להרגיש מאוימים ולהתאחד כביכול נוכח הסכנה החיצונית הגדולה כביכול שבפתח.

צה"ל שוב יעמוד מעל לכל, ינקה עצמו משורה של חשדות וכישלונות; אפשר גם לתרגם את זה לתקציבי עתק, להאדרת החשיבות וההשפעה, הן לגנרלים והן לפרשנים הצבאיים, וזה גם מייצר רייטינג נאה, מוכר עיתונים מלבי יצרים ומערכות נשק חדישות. מה לנו טוב מכך?

הצעקה האחרונה בתחום: נאס"א בפלסטין, רפא"ל בעזה. חמאס שיגר רקטה איראנית, בטח איראנית, למרחק 60 קילומטרים. ראש אמ"ן דיווח, ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר מיד על "מערכות טילים" והתקשורת פצחה מיד במחולות המלחמה החביבים עליה. "שלושה מיליון אזרחים בטווח הפגיעה"; "עימות בדצמבר"; "האם אתם בטווח?"; "פאתי תל אביב בסכנה"; "נשק יום הדין"; כותרות מזרות אימה, מלוות במפות אימתניות לא פחות. "זה ממד חדש בהתמודדות מול צה"ל. זה לא עניין פשוט, זה בפירוש סיפור אחר לגמרי, כדאי שנזכור, הנפגעים בעורף יהיו רבים", הרעים הבריטון של המדינה, קול הפרשן הצבאי בטלוויזיה.

ובכן, שוב מדובר בגרוטסקה. חבל ארץ במצור, מתבוסס בעוניו ובהריסותיו, עם ארגון כמו-צבאי עלוב, שארסנל הנשק שלו היה מבייש בסיס טירוניות של צה"ל, שכבר הוכיח את דלותו במלחמה האחרונה, מוצג אצלנו כצבאה של מעצמת על מאיימת. כך בונים את התסריט של המלחמה הבאה, הידועה מראש, כך מעצימים לא רק את כוחו של האויב, אלא בראש ובראשונה את כוחו של צה"ל שיכול לו.

אומרים שהמלחמה תקדים לבוא, אולי כבר בחודש הבא. נבואות הזעם של הפרשנים הצבאיים מחרחרי המלחמה שוב יגשימו את עצמן. כמו בקודמתה הנפסדת, גם הפעם אנו צפויים בקרוב לשורה של "תקריות" ש"יחממו" את הגזרה, הפצצה של מנהרה או הפגזה של מסגרייה, כמה איכרים חסרי ישע שיעזו להתקרב לגדר המערכת, המחרשות החלודות בידיהם, ייהרגו לאחר שיוצגו כמחבלים מניחי מטענים, והפלסטינים ישגרו קסאמים חלולים בתגובה, יזרעו אימה בנגב וייצרו לחץ על הממשלה "לעשות משהו".

"בצמרת הביטחונית לא שואלים אם יהיה עימות צבאי נוסף מול חמאס - אלא מתי", שוב נכתבת מעצמה קלישאת המלחמה הבאה, ובצדה כמובן לא מופיעה השאלה הנחרצת והמתבקשת היחידה: למה? לא "אם" ולא "מתי", אלא למה? למה, זועק ומהדהד.

אלמלא זה היה כה מדכדך, זה היה יכול להיות מצחיק. שום סאטירה לא תהיה נלעגת כל כך כמו המציאות הזאת שחוזרת על עצמה שוב ושוב. דבר לא נלמד, שום לקח לא הופק. אלף ועדות חקירה לא יגמלו אותנו ממצעד האיוולת. עזה נצורה ושקטה יחסית. נכון, היא לא תתמיד בשלוותה אם המצור לא יוסר מעליה ותושביה לא יזכו לתנאי מחיה אנושיים. מי שרוצה בעוד מלחמה מיותרת ונפשעת בדצמבר מוזמן להצטרף לחגיגת הטירוף שמתרגשת עלינו בניצוחם של ברוני המלחמה, הגנרלים והפרשנים.

מי שרוצה לנסות לעצור את מעגל הקסמים המדמם הזה מוזמן לחשוב על האלטרנטיווה: הסרת המצור לאלתר, שיקומה של עזה, שחרורו של גלעד שליט במחיר שננקב, מאמץ להכניס את החמאס למעגל המדיני וניסיון להגיע אתו להסכם ארוך טווח. זה אפשרי, זה לא נוסה מעולם, אבל אליה וקוץ בה: מה יעשו האלופים והפרשנים אם יתמשך, חלילה, השקט בדרום?