פרקליט המדינה העמיד את בנימין נתניהו בפני מבחן מנהיגותי: להחליט כבר בישיבת הממשלה הקרובה להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לבין תפקיד התובע הכללי, או להיכנע למערכה שמנהלת נגדו הממשלה המקבילה, ממשלת הממסד המשפטי.

אם יעמיד במקומו את הממסד המשפטי, שמאז עלה הליכוד לשלטון ב-1977 נטל לעצמו סמכויות שלטוניות שאינן קיימות בשום מדינה, ישיב לממשלה הנבחרת את סמכותה בתחומים שמהם הדירו אותה אבירי המשפט. אם יהסס, תמשיך הסמכות הלא נבחרת (ובסיוע התקשורת המגויסת תמיד למענה), להכתיב לממשלה החוקית את המותר והאסור בתואנה שמי שאינו סר לתכתיביה פוגע בשלטון החוק.

ראש הממשלה, כדרכו בעניינים שהתקשורת מתנגדת להם, עלול להימנע מהכרעה ולפגוע במהלך שלטוני חשוב שמוביל שר המשפטים. יעקב נאמן, שהתייצב תמיד, בשפל ובגאות (וגם כשההתייצבות לא שרתה בהכרח את טובת הציבור), לימין נתניהו, ייחלש במשרדו ובציבור ויתקשה לתפקד כשר משפטים - ובוודאי ייפגע קשה גם באופן אישי.

כשבוחנים את זהות רוב רובם של מתנגדי הפיצול, ובמיוחד את מובילי מסע הצלב נגד נאמן, מתברר שנציגי המחנה שבבחירות עבר בקושי את אחוז החסימה הם המנהלים את המערכה האגרסיווית כדי להמשיך ולקיים בידם, באמצעות המערכת המשפטית שבה יש להם השפעה רבה, את ההגמוניה הפורמלית שאבדה להם. עובדה היא שבעבר, כשהפיצול נדון באופן עיוני בלבד, לא מעט משפטנים מובילים, באקדמיה ובקרב עורכי הדין, הביעו תמיכה בהפרדה, ואף תמיהה על היותנו הדמוקרטיה היחידה שבה התובע הכללי הוא גם היועץ המשפטי לממשלה המתערב, לעתים בצורת דיקטט, בהחלטותיה הפוליטיות. בימים אלה, משום מה, נדם קולם.

הרכב בית המשפט העליון - שעד לאחרונה שכפל את עצמו מתוך קבוצה קטנה בעלת אוריינטציה פוליטית, ערכית ואף חברתית כמעט זהה (ובראשות נשיא דומיננטי בעל אג'נדה פוליטית נחרצת דוגמת אהרן ברק) - יצר ישות משפטית-שלטונית שאין כדוגמתה להתערבות בענייניה הפוליטיים של המדינה. והיועץ המשפטי לממשלה, שבא מאותו עולם ערכי-מקצועי-פוליטי, משמש מטעמה של אותה ישות, גם אם הדברים מעולם לא הוגדרו כך, כמשגיח-על על פעולות הממשלה.

כששר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, ניסה להשיב לממשלה הנבחרת סמכויות שלטוניות שניטלו ממנה על ידי המערכת המשפטית, במיוחד בג"ץ, נשלף כנגדו (כבמקרה יעקב נאמן) הנשק האפקטיבי והקטלני שבו מתמחה השמאל, בעולם ובישראל, מאז ומעולם: ההכפשה האישית. לפרידמן אמנם לא העיזו לתפור תיק, אך הספק שהצליחו לזרוע בדבר מניעיו של איש האקדמיה רך הביטוי, חתן פרס ישראל, חילחל לתודעת הציבור ושיבש חלק ניכר מהרפורמות החשובות שהגה.

פיטוריו של פרקליט המדינה (אפילו צעד זה לא ננקט עד ירידת העיתון לדפוס), לא ישיבו לממשלה את סמכויותיה ויוקרתה. רק אם תעז ותחליט על הפרדת תפקידי היועץ המשפטי מתפקיד התובע הכללי, תוכיח שממשלת הליכוד אכן מתקרבת, אמנם באיחור של דור ויותר, לשלטון. והפרשה תשכך; ולאחר מכן תשכח. ושלטון החוק ייצא נשכר. והמערכת המשפטית בישראל תתקרב בצעד נוסף לעבר מבנה הגיוני, כמקובל במערכות המשפטיות של הנאורות שבארצות.